שוטטתי לי ברשת, ופתאום נפלה לי העין על הלינק הזה. טריסטיאן אגולף מת, כנראה התאבד. אני אתדרדר עכשיו לקלישאות מחפירות, אבל הספר שלו, "אדון החצר" הוא אחד הספרים הכי טובים שיצא לי לקרוא אי פעם, ספר על נער חווה גאון שגר בעיירה של רד-נקס מטומטמים, והטרגדיה הבלתי נמנעת שהקרבה הזו מביאה אתה.
עוד קלישאה, הולדן הנודניק אמר שכשהוא מעריך סופר, הוא היה רוצה להיות חבר שלו. הייתי רוצה להיות חברה של טריסטיאן, דווקא של סלינג'ר בכלל לא הייתי רוצה להיות חברה... מצד שני, הייתי גם רוצה להיות חברה של וולבק, אז יכול להיות שיש לי בעיה עם האנשים שהייתי רוצה להיות חברה שלהם.
אריאנה מצטטת בביקורת את קפקא, שאמר שאנחנו צריכים ספרים שפועלים עלינו כמו אסון, אני לא מאמינה בזה כל כך, אבל כן, הספר של אגולף פעל כמו אסון, ספר מהסוג שהבטן מתפתלת בו כל זמן הקריאה, בצער הזה שבין החיבה לגיבור, הידיעה שאין שום סיכוי שזה יגמר טוב, וחוסר היכולת להפסיק לקרוא, למרות האימה.
עולם מסויט כמו שלו יכול לברוא רק מוח מסויט (קשור קצת לדיון בפוסט הקודם, על אמת ושקר בכתיבה), אבל איכשהו קיוויתי שהוא לא חי בתוך סיוט, טעיתי.
תעשו לעצמכם טובה, תקראו. אתם תסבלו לכל אורך הקריאה, אבל אין מה לעשות, ספרות טובה דורשת הרבה, מבחינתי, התמורה תמיד שווה.
וכמה הערות קצרות: אתמול ישבתי עם אביבה ונעם החתיך, ולראשונה, נעם החתיך לא בכה כשהחזקתי אותו. כמובן שזה קרה אחרי שבעלי לעתיד לשעבר כבר יצא, אבל אני לא קטנונית. לדעתי חלק מהשקט הושג בזכות זה שפשוט דחפתי לו את הזרת לפה, והוא עסק במציצה נלהבת. דווקא די נעים, העניין הזה (מסמיקה בעוז). אבל כשרציתי לתת לו ללקק קצת שוקולד, אביבה לא הרשתה, בנימוק הדבילי שהוא עוד קטן מדי. בחיי, מי נתן לה לגדל תינוק, לזותי?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
