היום אווה ואני הגענו למחסום בטיפול, המחסום הראשון שלי. מסתבר שאני לא מוכנה לוותר על הילדה הרעה, ההיא שעושה סמים, מגיבה באלימות מילולית, המורדת. לא תהיה לי ברירה אלא לוותר עליה, כי לא נוכל להמשיך לגור ביחד, אבל בזמן האחרון היא עושה לי חיים קשים. יכול להיות שאני פוחדת שאם היא תלך אני אשאר חסרת הגנות.
אחרי תקופה די ארוכה שהדחף להסתמם שכך לגמרי, הוא חוזר, ואני מוצאת את עצמי נאבקת - לא להפוך את הג'וינט לפני השינה להרגל, לא לקנות סמים, לא לייצר הזדמנויות לקיחה.
לפני שבוע הלכתי לרקוד, עבר המון זמן מאז שיצאתי למועדון. קודם ישבתי אצל חברה בבית, במה שנראה ממש כמו דירה של דוגמניות, היינו בדירת פאר שכזו, על השולחן היו בקבוק דיאט קולה, כמה ג'וינטים מוכנים, קערה מלאת קססה, גוש קטן של חשיש, וצלחת ועליה שני גרם קוק. מצאנו את העניין מאוד מצחיק, מדברות מדברות מדברות, ואז האחת גוחנת, מסדרת שתי שורות, מסניפה, מכינה עוד שתיים לשניה, ואז שוב, וחוזר חלילה. באיזשהו שלב התחלתי כבר לסגל תנועות של ג'אנקית – משיכות אף, הליכה לשירותים בתדירות של שניה ורבע, כל הגועל.
כשיצאתי ממנה התכוונתי לנסוע הביתה, אבל הייתי מפוצצת מכדי לישון, כך שסובבתי המכונית, ונסעתי לנמל, לחפש אקשן. הגעתי למועדון, שילמתי, נכנסתי, והרגשתי כאילו החזירו אותי בבום שש שנים לאחור – המוזיקה, האורות, הדחיסות, האווירה המינית בהיסטריה. כשההשפעה התחילה להתפוגג מצאתי את עצמי בשרותים, מעלה קצת אבקה על הציפורן של הזרת, ושואפת, בלי להתרגש מהטעם המגעיל, כאילו עשיתי את זה כל החיים. בערך בחמש בבוקר התאפסתי, ונהגתי חזרה את הדרך הביתה, כשאני מתכננת איך אקנה שוב בגדים של כוסיות, ואצא שוב למועדונים מדי שבוע. אפילו קניתי את "העיר", כדי לבדוק איזה דיג'יי מופיע איפה.
ישנתי שעתיים, והמשכתי למחרת עד מאוחר בלילה, במלוא המרץ, ותוך תחושת תיעוב עצמי עמוקה.
נורא קל לחזור לשם, יש לי יותר כסף מכפי שהיה לי בסיבוב הקודם, אוטוטו יהיה לי הגוף הנכון, ושוב אני אוכל לחיות משבוע לשבוע. פתאום גם התקופה ההיא נראית מאוד זוהרת, שכחתי לגמרי את הנפילות המפחידות, התגובות של הגוף שמפסיק לקבל אוכל, את הראייה המעוותת, במובן המעשי והמטפורי של העניין. מצד אחד אני נורא רוצה, מצד שני יודעת שאסור, וגם כועסת על הרצון הזה, שהתעורר אחרי שנים של שינה עמוקה, את הניסיונות הפתלתלים לשכנוע עצמי, "מה אכפת לך, רק פעם אחת, לזכר הימים ההם", או, "אני הרי חכמה יותר היום, אין סיכוי שאחזור לשם", ואני יודעת שאין פעם אחת, ואני בכלל לא חכמה יותר.
דברתי על זה עם אווה היום, והיא הסבירה לי, כמו שידעתי, שבכל תהליך יש נסיגות, שאנשים נוטים להגן על עצמם כמעט בכל מחיר מפני שינויים. אני לא רוצה לחזור לשם, ואני פשוט אצטרך לשכנע את ההיא, שיושבת ממש בתוכי, שאסור לי לתת לה לצאת שוב, ואולי בסוף נלמד לחיות בדו קיום או משהו בסגנון?
היום גם עשיתי תשליך, כמובן שהרעיון הגיע מ-זו ש, אבל לא שרפתי. רשמתי על פתקים דברים שאני רוצה להיפטר מהם, תכונות שקיימות אצלי ואני לא רוצה שיהיו. בלי לבדוק שאין כפילויות, מתוך הנחה שאם יש כפילות זה כנראה משהו שאני באמת רוצה שיסתלק ממני, נסעתי לים. המון זמן לא הייתי בים, העור הבהיר שלי ואני למדנו לפחד ממנו, שכחתי כמה הכל יפה בשקיעה. היו שם חתנכלה בצילומים, היא עם שמלה ענקית ונוצצת, הוא בחליפה בז', ספורט אלגנט, נראו נורא צעירים, מאוד מאושרים, חייכתי אליהם, הם חייכו בחזרה, שמחים לפזר את השמחה שלהם. הורדתי הסנדלים, קיפלתי את שולי המכנסיים, נכנסתי למים, ובתנועה אחת זרקתי את כל הפתקים. אחר כך נשארתי כדי לבדוק שאף אחד מהם לא נשאר תקוע על החוף. הגלים סחבו את כל הניירות פנימה, והתפללתי שיהיה לי כוח לשנות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
