קורים דברים, ופתאום אני לא יכולה לכתוב עליהם, כי הם קורים כאן, ואני מרגישה איך המקום שהיה אמור לתת לי את החופש הגמור להיות אני, הפך לעוד מקום שאני מוגבלת בו. אין דרך להתחמק מזה, והרי אני זו שהפכתי עצמי לנגישה, יכלתי לא לשים את הפרח הירוק, אבל יש גם את הכמיהה הזו, לדעת שאני נוגעת, באופן ממשי. בעצם הכתיבה היא מלאכת פיתוי בלתי פוסקת, בייחוד כאן, כשיש כל כך הרבה אופציות אחרות, ואני צריכה לשכנע שכדאי לכם להישאר אתי.
שוב קטע ארס-פואטי? פוי הרבה.
לפני די הרבה שנים הכרתי מישהו, בצ'ט. זה היה אחרי זמן די ארוך שפחדתי בו מגברים, והמילים שלו ידעו לגעת, כמו שאף אחד לפניו, או אחריו. כשהייתי פגיעה לגמרי הוא ידע מה לשאול ומה לא, על מה להכריח אותי לדבר, ואילו דברים לא חשובים. במשך חודשים הסתובבתי בהרגשה שאני מיוחדת, כי הוא בחר בי. מדי לילה הייתי נכנסת לצ'אט בשקיקה, ידעתי שהוא יהיה, היינו קובעים דייטים מראש, הוא ידע כמה אני חסרת ביטחון, ודאג שלא אכנס לחרדת נטישה. רק במילים הוא העיר את המיניות שלי, שהייתה אז מודחקת לגמרי, והרגשתי איך זה אמור להיות, התרגשות ושמחה בלתי פוסקות.
עכשיו אני מרגישה ככה קצת, לא שמחה בלתי פוסקת, אבל התרגשות גדולה, ואני אפילו לא יודעת אם אני רוצה את זה. אולי יותר טוב לי בגולם? מה זה הסיפור הזה עם רגשות והתרגשות? קצת שקט שיהיה פה למען השם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
