לשאוף לנשוף

לא, לא השתגעתי, זה העיצוב ליום כיפור. כן כן, הן הגיבורות שלי.

פעם, לא מזמן דווקא, נהגתי לחשוב שכנות היא תכונה מוערכת יתר על המידה. לא, לא צריך לשקר, אבל, ככה, לרפד את המציאות שתהיה עגלגלה יותר. עד גיל 16 בערך הייתי שקרנית בצורה אובססיבית. למה? כי אפשר. לא, אני לא מתכוונת להיכנס לסיבות הפסיכולוגיות העמוקות של העניין. באותו גיל קיבלתי החלטה מודעת להפסיק, מאז אני לא משקרת יותר, אלא אם העניין מאוד חשוב לי. אבל כנות? למה להגזים? אף אחד לא באמת רוצה את זה. חשבתי שגם אני לא. טעיתי, ותודה לחיים שהביאוני עד הלום. לפני זה השתגעתי. לא מעניין להיות משוגעת, אל תאמינו למי שיגיד אחרת. הבעיה היא שאי אפשר לחיות כך, צריך לבחור. בחרתי. מאז חידשתי את הבחירה כמה פעמים. התוצאה, בינתיים, תמיד אותה אחת. אחר כך הגיע שלב ב' – להפסיק להעלים אמיתות כואבות. בעיקר מההורים. כאן, בפאמיליה הקטנה שלי, הכרחתי את עצמי לדבר רק אמת. אני שלהם, והם יאהבו אותי ככה. כשהייתי משוגעת הזדיינתי. חלק חשבו שאני נורא מגניבה, חלק חשבו שאני מגזימה (היי, א. יצא לי חרוז) ורק אני ידעתי כמה כאב בלילות בהם יצאתי לצוד. כשבחרתי הפסקתי. והתביישתי, כמה התביישתי. שנאתי את עצמי באדיקות על כל אחד שהיה שם. אלי הכריח אותי להפסיק לשנוא את עצמי. 

(ונעבור לדיאלוג קטן ביני ובין אווה, ככה, מהחיים:

"יש מישהו שאת בוטחת בו לגמרי, בעיניים עצומות?"

בלי לחשוב על התשובה בכלל –

"כן, באלי"

"ובאיזה גיל אלי הגיע?"

"עשרים ושמונה"

"אז במשך עשרים ושמונה שנים לא האמנת?"

"לא"

"כמה שזה עצוב")

איפשהו, בין לבין, היה שחר. עדיין התביישתי במי שהייתי אז. החלטתי שלעולם לא אספר. באחד מריקודי החיזור ההתחלתיים, הוא שאל את השאלה שפחדתי ממנה, "כמה?", ובלי להתבלבל, עניתי, "שישה". אחר כך הייתי צריכה לשנן אילו שישה, שלא יהיו פדיחות. עינת ומירה חשבו שזה נורא מצחיק. הוא האמין לי, והיה נורא מרוצה מזה שהוא יוצא עם בחורה שמבוגרת ממנו בחמש שנים, ושמרה כל כך יפה על צניעותה. 

למדתי לא להתבייש. כל מה שקרה הפך אותי למה שאני היום, ובאופן כללי, התוצאה סבבה לגמרי. בסופו של יום, אם אפשר לצחוק על הכל, סימן שבסדר. אבל זה שלא התביישתי, לא הפסיק את המבוכה, את הפחד מהשאלה ההיא. 

לפני זמן מה פנה אלי מישהו, אחרי שקרא אותי כאן. היה נחמד, זרם יפה. יום אחר כך, "מטריד אותי ששכבת עם יותר מדי גברים, מה זה אומר על האישיות שלך". לראשונה, לא הייתה לי בעיה. זה מה יש. תודה רבה.