הרבה מאוד זמן לא כתבתי כאן. אני לא מתכוונת מבחינת תפוקת פוסטים, שלא ירדה, אלא מבחינת הכתיבה הממשית. הסיבה היא שכל מני תהליכים התחילו לקרות, אני לא יודעת מה יהיה אתם, אבל דברים התחילו להתגלגל, והם צריכים עיבוד לפני שהם נכתבים. לא לא, אל חשש, זה לא הולך להיות פוסט מעדות, "קורים מלא דברים אבל אני לא יכולה לספר", אם אני לא יכולה לספר, אני בורחת לדאחקות.
אחד הדברים ששוכנים לא לגמרי במאחורה של המוח זו העובדה שכן, יש לי שעון ביולוגי, וממש ברגעים אלה, עוד ביצית התחילה לעשות את הדרך שהתחילה באחת השחלות, ותיגמר באסלה. סטטיסטית, יש לי עוד שנתיים של פוריות טובה, ואז עוד חמש שנים של פוריות סבירה, אבל לא הייתי רוצה לחכות עם זה יותר מדי. פירוש הדבר הוא, שכשמתחילה מערכת יחסים חדשה, במקום לקחת את הזמן להכיר ולהינות מהתפתחות האהבה, אני מרגישה צורך להזדרז, כי השעון שם מתקתק. דבר נוסף שחשוב לי, זה שלילד שלי יהיה אבא, האבא לא חייב להיות בן זוגי , אבל נוכחות של גבר משמעותית בעיניי.
לפני... חודש, פגשתי את ב' ו-', שהם זוג, גברים. ב' ידיד שלי כבר שנים, ו-י' הוא בן זוגו מזה שלוש וחצי שנים. עכשיו הם רוצים להיות אבאים, והתחלנו בתהליך "דייטינג" איטי, שבסופו, אם הכול יילך כמו שכולנו מצפים, יהיה תינוק. בד בבד התחילה לי אהבה חדשה, שעליה, תסלחו לי, אתם לא תקראו. הדבר המוזר הוא, שעצם קיומם של ב' ו-י', גורמת לזוגיות להיות הרבה יותר ממוקדת בעצמה מאשר בכל מני שיקולים לטווח הארוך, כי איכשהו, אני מרגישה שהטווח הארוך שלי יכול להירגע, האופציה להורות כבר כאן.
האמת היא שאני לא יודעת מה יקרה. יש כאן הרבה שישמחו לקרוא לי "שוטה", אבל זה עדיין לא הופך אותי לנביאה. בני הזוג ואני צריכים להכיר די הרבה זמן, ולעומק (אנחנו מדברים על שנה), לפני שכל העניין יעבור לפסים מעשיים. המון דברים יכולים להשתנות בזמן הזה. לפני חודשיים לא הייתה לי זוגיות ולא היו לי אבות פוטנציאליים, והנה, גם זה וגם זה, ומי יודע מה יקרה בעוד חודשיים. בעצם, מה נותר לי לעשות, חוץ מאשר לחיות ולראות, ליהנות, ולזכור שלמרות אשליית השליטה שאני נהנית לפתח, מונדייה בטח יושב שם למעלה ונקרע מצחוק מהיהירות שכרוכה בעצם המחשבה הזו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
