יש לי בנזוג. אנחנו בערך חודש ביחד, והוא עושה אותי שומחת מכל הכיוונים (לא מכל הכיוונים האלה, אתם באמת אנשים בעלי מוח מלוכלך, אתם יודעים? זאת אומרת, גם, אבל, נו, לא משנה). אנחנו בשלב הפוצי מוצי האידיאלי, כשכל הדברים שסביר להניח שמאוד בקרוב יעבירו אותו על דעתו, כמו הפלסטיקים הלעוסים שאני משאירה בכל מקום, נראים לו בינתיים כמו הדבר הכי מקסים בעולם. אבל אני לא אכתוב כאן על בנזוגי המהמם, ולא על כמה שהוא משמח את נשרק'ה (והוא ממש משמח את נשרק'ה), וגם לא כמה שהוא חכם (הבחור מבריק), או שופע חיבה (כל היום בפוצי מוצי! יס!). אלא על משהו קצת פחות אישי וזה המבט.
למרבה השמחה, דעתו של הבחור נסתתרה עליו, והוא משוכנע בכל לבו שאני כוסית מהממת. כאילו, כשבחור מסתכל לי על הברכיים ואומר, "איזה ברכיים יפות יש לך!"... נו, שוין. אבל מה שיפה בכל העניין הזה, זה כמה בקלות אני מפנימה את המבט הזה, ומשתכנעת בכל לבי, שאכן, כוסית מהממת.
לדייטים ראשונים אני אף פעם לא מתלבשת בצורה מאוד מחמיאה. אי שם, בתוך כל התסביכים שלי עם עצמי, יחד עם הפחד שירצו אותי רק כי אני נורא חכמה, קיים הפחד שלא ישימו לב כמה שאני חכמה. לזה מצטרפים התסבוכים המיניים שלי, בקיצור, אני משתדלת בהתחלה להבליע את עצם העובדה שיש לי גוף. וכאן, כאן נכנסת לפעולה הדינאמיקה עם בן הזוג. עם משמו, שלא ממש התעניין בגוף שלי, מהר מאוד התחלתי לנבול ולהשמין, מה שגרם לו להתעניין בי עוד פחות, וחוזר חלילה.
עכשיו, המבט המאשר של אליק (מוצא חן בעיניך השם?), הופך אותי להרבה יותר נשית ויפה. זאת אומרת, ככל שהוא רואה אותי יותר יפה, אני מרגישה יותר חופש לשחרר את ה"בת הפמינית" שבי, זו שלובשת חצאיות, ונועלת נעליים עם עקבים, ולפעמים, אפילו, שומו שמיים, מתאפרת. אבל מה שמוזר זה שמה שמניע את התהליך הזה הוא דווקא המבט המאשר לגמרי. הידיעה שגם בבוקר, כשאני מעוכה, לא מסורקת, וטרם צחצחתי שיניים, הוא בכל זאת חושב שאני סקסית נורא. נורא מצחיק לחשוב איך עם כל המודעות והכול, אני עדיין פועלת מהמקומות הכי פרימיטיביים שיש, ושגם בגילי, נבואה שמגשימה את עצמה היא משהו שיש לו תוקף כמעט מוחלט.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
