לשאוף לנשוף

לפני שבועיים הייתי צריכה למצוא חנייה בבאזל. יכלתי לפתוח את הפוסט במילים "לפני שבועיים הייתי צריכה לעשות טריאטלון", ובעצם, לא, אם אני אתאמן, אולי אני אוכל לעשות טריאטלון. בסיבוב השני ראיתי המון מקומות חנייה פנויים. מה שלא ראיתי הוא את השלט "שמור לשגרירות מצרים". בעליצות עליתי על המדרכה, וכשהתכוונתי לצאת מהמכונית באו לקראתי חייל מג"ב, ואיש משופם. המשופם אמר באנגלית במבטא ערבי "you can not park your car here", בעוד המגבני"ק מהנהן נמרצות. חייכתי אליו את החיוך המתוק ביותר שלי, זה בלי הניבים, ובעדינות שאלתי,

"ממנוע?"

"נעם, איסמחי לי"

"מעלש, כולו תמאם"

כאן, בעוד אני נכנסת למכונית ומנפנפת לו ב"מעה סלאמה" חינני, הוא חייך באושר.

במראה עוד הספקתי לראות אותו פונה בחיוך למגבני"ק ואומר לו, "she speaks Arabic". לא רציתי לשבור לו את הלב ולספר שבדיאלוג הקצרצר הזה חשפתי את כל אוצר המילים שלי בערבית.

מאז אני חושבת קצת על חוויית קהיר שלי. כן, אל תראו אותי ככה, אני הרבה יותר קוסמופוליטית מכפי שאני נראית.

מה עשיתי בקהיר בכלל?

בעזרתה של חברת התעופה הלאומית שלנו, ובשל העובדה שבמשך שנים לא מועטות שימשתי כעובדת בטחון מטעם המדינה (או סלקטורית, איך שתבחרו לקרוא לזה, וכן, אני יודעת שיש אירוניה מסוימת במחשבה עלי כזו שאחראית על כך שמטוסים יטוסו בבטחה, אבל החיים הם מסע אירוני אחד ארוך), מצאתי את עצמי מתגוררת שבעה חודשים בקהיר. טוב, לקרוא לזה מתגוררת יהיה מוגזם לאללה. גרנו, כ-15 אנשי ביטחון של אל על, ומספר מסוים של מאבטחים (זה במקרה שמישהו מהשב"כ קורא את הבלוג, לא הסגרתי מספרים) בשכונת "מעדי", , שזו השכונה הדיפלומטית שם (כמו הרצליה פיתוח אצלנו, בהבדלים המתבקשים), ויצאנו משם רק בליווי של מאבטחים, בדרך כלל לעבודה, או לשגרירות.

האמת היא שלא הייתי אמורה לעבוד בפאקינג קאירו. גויסתי לאלעל מתוך כוונה להשתמש בשרותי  המצוינים ברודוס. הצפי היה נפלא: ארבעה חודשים ברודוס, במלון חמישה כוכבים, בחדר רק לעצמי, טיסות רק שלוש פעמים בשבוע, חוף נודיסטים ו-70$ אש"ל ליום, מלבד השכר הבסיסי. אז איך נחתי בקהיר בסוף? הורי, שיחיו, שוב אשמים, בגללם אני דוברת ספרדית, וקהיר היא תחנת קונקשן מובהקת עבור אנשים, בעיקר צליינים מדרום אמריקה, שעושים כבר סיבוב קטן במזה"ת, בעיקר כדי לראות פירמידות, ואיפה ישו הלך על המים. כדי לתשאל את האנשים האלה צריך מישהו שיודע ספרדית, וכך, במקום להסתובב בערום ברודוס, מצאתי את עצמי מסתובבת עם מאבטחים חמושים.

המצרים היו בטוחים שאנחנו סוכני מוסד במסווה, וגם שכל הישראליות זונות. פעם אחד הסבלים ניגש לאחד המאבטחים ושאל אותו (רובם ידעו עברית) אם הוא שוכב עם החברה שלו. המאבטח ענה שכן. המצרי עמד מולו, תמה, ושאל, "והיה לה חבר לפניך?", המאבטח ענה שכן, היה לה. "והיא שכבה גם אתו?", ושוב, התשובה של המאבטח הייתה חיובית. הסבל הסתכל עליו בהלם ושאל אותו איך הוא מסתובב עם כזו שרמוטה.

שעמם שם בצורה מטורפת. הדבר היחיד שעשינו היה להעביר את הטיסה, שהייתה טיסת לילה, ולהגיע לישיבת עדכון נהלים פעם בשבוע. כל שאר הזמן כולם היו פשוט תקועים אחד בתחת של השני, מרכלים ואוכלים. אני הייתי זקנת השבט, וגם היה לי מחשב נייד, כך שהתנתקתי מכולם. היו לי הרבה תקופות אוטיסטיות בחיים, קהיר ללא ספק הייתה האוטיסטית שבהן. הדבר הטוב ביותר שיצא שם הוא שמרוב שעמום התחלתי לכתוב. הייתי יושבת, משגיחה שלא יתקרבו אויבים למזוודות, וכותבת.

קהיר הייתה שיעור חשוב במגורים בקהילה זעירה ומשועממת. ראיתי כמה אנשים נהיים קטנוניים ורכלנים במהירות שיא, למדתי איך נראית התנשאות קולנואליסטית, במשפטים כמו, "השראללות האלה, אם מדברים אליהן יפה, כלום לא יוצא מהן", או, "את אוכלת את הבשר המקומי? גועל נפש", הבחנתי איך נוצרות קבוצות כוח פנימיות, ואיך גם בגיל עשרים פלוס, עדיין יש את מלך ומלכת הכיתה. ראיתי כמה קל ליפול להתנשאות הזו, ולנסות להימנע ממנה, ומה שהכי חשוב: למדתי שאף אחת לא יודעת לסדר גבות כמו מדאם סלאח, יברך אותה אלוהים, וחבל שהיא לא פותחת סניף בארץ.