לשאוף לנשוף

ביום שלישי שעבר... כן זה היה ביום שלישי שעבר, בעודי מצלמת במרץ באוניברסיטה, שמעתי מאחור קול מוכר, "או, הנה אחותי הגדולה" הבלונדיני עמד מאחוריי, משועשע נוכח ערימת הספרים והנחישות החסכונית שהפגנתי. בייאוש הסתכלתי עליו, ואמרתי לו, "אל תשאל, אני צריכה לכתוב שתי עבודות סמינריוניות עד יום ראשון". הוא הסתכל עליי בתימהון, ואמר, "אין סיכוי."

ביום רביעי הגעתי לחנות, עשיתי את הגרפיקות שג'ויה ציוותה עליי לעשות, ולפני שהלכתי, אמרתי לה, "ג'ויה, אם מחר את מתקשרת אליי, אני תולה אותך, אני אהיה מאוד עסוקה מחר, אני חייבת לגמור שתי עבודות!".

הדד-ליין הראשון היה ליום חמישי. אז ברביעי כתבתי שתי כתבות לעורכת חסרת הלב, והתיישבתי לעשות את הסימנריוניות. אבל בתשע ורבע היה, כאילו, חוק וסדר כזה? מה יותר חשוב? אחר כך נהיה מאוחר, ואני נהייתי עייפה, אז הלכתי לישון, הרי ברור שאי אפשר לעמוד במשימה כל כך כבירה אם הראש אינו צלול לגמרי. מרוב לחץ, אפילו לא נסעתי בחמישי לת"א, כהרגלי.

בשישי בערב זרקתי את הט' מהמחשב והתכוונתי, בשיא הרצינות, לכתוב, אבל אז קיבלתי הצעה שאי אפשר לסרב לה, לא סירבתי. חזרתי בשלוש הביתה, והתיישבתי לכתוב. בארבע וחצי הייתי נורא עייפה, אז הלכתי לישון, התעוררתי בחמש וחצי, ועד שבע בבוקר חבטתי במקלדת במרץ. העבודה הראשונה הושלמה.

בעבודה השנייה כבר החלטתי להפסיק עם השטויות. חזרתי הביתה, לאשקלון, הלכתי לישון, התעוררתי ב-23:00, והתיישבתי מול המחשב. בערך בחצות התחיל הקסם הזה, שתמיד איכשהו קורה, כשדברים שנאגרו בראש במשך המון זמן מתחילים לזרום החוצה, בלי שום מאמץ, כל מה שהייתי צריכה לעשות זה להקליד, כאילו הכול כבר נכתב מראש. אני חושבת שזה הרגע הכי מספק בלימודים, כשעבודות נכתבות מעצמן. מדי פעם קמתי לחלץ עצמות, או לשתות משהו, אבל בגדול, הוצאתי מעצמי שבע שעות של חשיבה מרוכזת.

בשבע בבוקר הסתכלתי בחיבה על ה-opus magnum שלי, כיביתי את המחשב, והלכתי לישון. ב-11 התעוררתי, קראתי אותו שוב, הדפסתי, כרכתי בתיקייה כזו, נסעתי לאוניברסיטה והגשתי.

עכשיו, כרגיל, אני שוב חרדה שמא המרצה לא יאהב את סגנון הכתיבה שלי, שלא משנה כמה אני מנסה, הוא תמיד אישי מדי ולא אקדמי מספיק, ושלא יחשוב שהתפזרתי ליותר מדי כיוונים. אבל חברים, בכל מקרה, ואני בטוחה שזה ישמח אתכם כמעט כמו שזה משמח אותי: עבודת השואה הוגשה. זהו, נגמר. זו גם הסמינריונית השנייה  לתואר, מה שאומר שעכשיו הגיע הזמן להכריע: עם תזה, או בלי תזה, אם אני הולכת על גירסת התזה, אז זו הסימנריונית האחרונה שלי. אוח, איזו הרגשה מעולה.

שאלה אישית לזינזי: הנאצי והספר, שלך?

שאלה אישית לנבון: שאלתי ממך עוד ספר חוץ מאשר את הבעז ניומן?

הודעה אישית לאלי: זה לא היה קורה אם לא היית בא עם הרעיון המעולה הזה, לכתוב על הגרמנים דווקא.