לשאוף לנשוף

לא רציתי שיהיה ככה. רציתי שימשיך להיות נקי, שיישאר בי גרעין זך, שאף אחד לא יוכל לקלקל, ושם אני תמיד אהיה אני. יכול אולי להיות שהצלחתי בזה יותר זמן מאחרים, לא יודעת. מעציבה אותי הידיעה שזה הגיע אלי, למרות שנלחמתי. קשה לי להתנסח, שיט. אלי אמר שכדי לכתוב כמו שצריך צריך לפתוח את הרגליים שפאגט, ולתת לכולם להסתכל. מעולם לא הצלחתי לעשות שפאגט, גם לא בקורס התעמלות קרקע בכיתה א. אפשר לזייף שפאגטים? אני רוצה רוכסן, מהמצח עד כפות הרגליים, קחו, תסתכלו, תאהבו אותי, אני נותנת לראות הכל.

"תראי מה אני נותן, רק אז תחליטי כמה תתני לי חזרה". ירמי קפלן אני מצטטת. שוין.

פעם כתבתי ספר על משפחת קפלן, לא המשפחה של ירמי, משפחת קפלן אחרת. אף בית הוצאה לא רצה אותו. יכול להיות שכל בתי ההוצאה צדקו, אולי מיכל קפלן, הגיבורה, הייתה צריכה להישאר רק שלי. לפחות לא הרגתי אותה. אני נוטה להרוג את הגיבורות שלי, או לשלוח אותן לבתי משוגעים, תלוי על איזו תקופה שלי הן נכתבו. אני מוכנה להודות שהספר ההוא לא בשל בכלל, אבל דבר אחד יאמר לזכותו, הסוף טוב, בלי שהגיבורה תמצא אהבה, היא מוצאת את עצמה (כתבתי בטעות "תצמא" ותיקנתי, מה פרויד היה אומר על זה?). אני נוטה לאחל להן מה שאני רוצה לעצמי. מונדייה, זה מגוחך כל כך. כמה שנים אני מחפשת כבר? ואם אין כלום? ואם אני מתמלאת בספרים רק כדי שלא יראו שאין כלום? וכותבת מאותה סיבה? ומצחיקה? ובפנים? ואקום מזוין.

פעם לא מדדתי, באתי נקייה, קחו, תחזירו כמה שאפשר, אם בא לכם. כאילו שזו לא המניפולציה הכי גדולה שיש, "תראו איך אני מקריבה את עצמי". אחר כך התלכלכתי. כנראה קוראים לזה להתבגר. אולי יש משהו טוב בהרס האמון, למדתי לשמור על עצמי. אני מודדת ונותנת טיפה פחות.

בפעם האחרונה הכרחתי את עצמי להפסיק למדוד. לא, אני כבר לא מאשימה רק אותו. ההבדל העיקרי הוא שידעתי לאהוב as is, והוא ידע לאהוב אשליה. ועכשיו הפכתי לאשליה. זין.

כרגיל, mea culpa.

אני חרדה.