נסעתי במכונית, ברמזור לצידי נעצר טוסטוס, ועליו בחור ובחורה. הוא שלח לה יד לברך, מתחת לחצאית, נוגע בגופה הסודי, (משפט יפיפה, של קובי אוז, דווקא הוא, "גופה הסודי מציץ מכפתור פרום", כל מה שמתחת לבגדים הוא בעצם גוף סודי, לא? אז כמה שאנחנו הולכות בבגדים חושפניים יותר, זה משאיר פחות שטח היקסמות?) במחווה רכה כזו, היא הידקה את החיבוק שלה, הרמזור התחלף לירוק.
ככה נראית אהבה. אני לא יודעת איך להגדיר אהבה, אני יודעת איך ההרגשה. זה פשוט, לגמרי פשוט. כשאני נאהבת ונחשקת, אני יודעת שאני נאהבת ונחשקת, כשהידיעה הזו מתחילה להתרופף, שם הכול נהיה פתאום פתוח לפרשנויות. פשטני? לא, לא פשטני, פשוט. אם זה לא זה, מתחילים לחפש סיבות. אין סיבות, רק את האימה הזו, להכריז בקול רם שהסוס מת, ולהמשיך הלאה. אפשר להחיות סוס מת? לא יודעת, אולי, לי זה לא קרה.
אבל כנראה צריך למישהו שבאמת שם, כדי לזכור, או ללמוד, איך אמורה להיות ההרגשה, ולהבין כמה זה לגמרי פשוט. מי שאוהב אותי רוצה שאני אשמח. מי שאוהב אותי רוצה לגעת בי. מי שאוהב אותי אפעם לא ירצה לקצץ לי את הכנפיים. מי שאוהב אותי לא ידאג להקטין אותי כדי להרגיש בטוח. פשוט, לגמרי פשוט.
איך חורתים בגוף את הרגע הזה, כשבלילה אני מרגישה אותו מחפש אותי מתוך שינה, מתאים את עצמו אליי, כדי לא להפריע לי לישון, אבל להיות כמה שיותר קרוב? איך זוכרים לתמיד את החיוך כשהוא רואה אותי באה לקראתו, כדי לדעת שזה החיוך שמגיע לי שיחייכו אליי? איך הופכים לחלק ממני את שריטת הזיפים על הבטן, או הסימנים הכחולים הקטנים, איפה שהוא חיבק בכל הכוח? אני מקבלת את זה כי זה מה שמגיע לי, ואני שמחה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
