לשאוף לנשוף

פעם הזמנתי בבית הקפה את סלט "הכול" שלהם. אחרי כמה דקות של נבירה אומללה בערימת החסה, משכתי בשולי בגדו של המלצר (לא מלצר המחמד, אבל קרוב מספיק) ואמרתי לו בעוז: "בפעם הבאה שאני אזמין סלט, פשוט אל תסכים". קרה המקרה, כמה שבועות אחר כך הוא לא היה שם, ואני מצאתי את עצמי, מזמינה, אהמ, סלט. אמנם סלט עוף, אבל סלט. מילא שהזמנתי את הסלט, אבל היה לי נורא טעים. בהתנצלות אני רוצה לציין שמדובר בסלט בלי חסה בכלל, ועם כל מני דברים מגניבים כמו פול ירוק, כוסברה ואבוקדו, אה, וגם, מאפין תירס מהמם בצד, אבל כל זה לא הופך אותו ללא סלט, ללא ספק, סלט.

חזרתי הביתה בקיפצצוצים, והודעתי ל- significant other שלי שמצאתי סלט שממש טעים לי. הסיגניפיקנט הסתכלה עליי בבוז (הי הי, חשבתם שאני מדברת על אליק, אה? עבדתי עליכם!) ואמרה שאם אני אתחיל לאכול סלטים, היא לא תהיה חברה שלי יותר. אין לה התנגדות לשלושה עלים ליד הסטייק, לקישוט, נגיד, אבל היא לא מוכנה שאני אשב במסעדות ואתחיל להזמין סלט. בזעם אמרתי לה, "אז מה, האהבה שלך אליי תלויה בזה שאני לא אוכל סלט?!" "כן", ענתה לי בהחלטיות מקפיאה.

האמת? זה די ברור, עד עכשיו ידעתי, מעמקי לבי, שסלט זה אוכל דיאטטי רק כי זה כל כך מגעיל, שעדיף לא לאכול כלום, ולא לאכול כלום אכן עוזר לשמור על משקל תקין, ראיתם איזה יופי הן נראו בשואה, דוגמניות ממש...

אבל פתאום מצאתי את עצמי משתוקקת לסלט העוף, עם המאפין תירס החמוד. כל מי שזכה לראות אותי משאירה צלחת נקייה לגמרי, הסתכל עליי בבוז תהומי, אבל מה אני אעשה? זה טעים!

אך אתמול, אתמול ירדתי לשפל חסר תקדים. בעקבות המלצתה של שרון בתגובות, והעובדה שנסעתי למערכת, לצורך ביקור בארכיון, קפצתי גם לאבו-אדהם, והזמנתי לעצמי סלט ירקות. תשמעו, זה היה מעולה! התיבול, הירקות, איזה יופי. מאז אני מרגישה שחייזרים השתלטו על גופי הקט, והם עושים בו כרצונם, מה יהיה השלב הבא? אני אחשוב שברוקולי זה טעים?

מצד שני, אני עדיין לא אוהבת סלטי חסה עם רוטב בלסמי מהתחת, אז כנראה עוד יש תקווה שאני אשוב לעצמי.

אה, ומשהו אחר: מדי פעם אני מתעצבנת על עצמי על חוסר הידע התהומי שאני מפגינה בנושאים ברומו של, ואז אני אצה לקנות ספרי הדרכה, כדי לקרוא ולהשכיל, שני התחביבים העיקריים שלי. מכיוון שבפילוספיה אני לא מבינה כלום, ובכל פעם שאני שומעת "דרידה" או "לאקאן" נהיה לי מבט של עגלה, החלטתי שראוי לתקן את המעוות. רכשתי לי ספרון "דרידה וקץ ההיסטוריה" וישבתי להגות בו.

"המשמעות נפרדת מהמשמיע ויוצאת לדרך גורלה העצמאית; המסמן מופקר לנדודי המשמעות במדבר בהותירו את המסומן בחזקת מת. מכאן ואילך, רוחות הרפאים של ה"מת" - המשמעות המקורית - ישובו לפקוד את מבקשי המשמעות".

מכיוון שאני לא מאוד רהוטה מילולית, לא נותר לי אלא להגיד לעצמי: "מה?!" אבל כרגיל, זו ש אמרה את זה יותר טוב, ומי שלא קרא עדיין את הפוסט המופתי הזה, הנה, הזדמנות מעולה.