לשאוף לנשוף

הפוסט הזה עומד להיות מביך מתחילתו ועד סופו בערך. אני יודעת שעדיף היה לולא הייתי כותבת אותו, אבל אני לא יכולה להתמודד עם תדמית הבחורה המושלמת שיוצאת לי כאן, בחיי, אני אנושית.

היום בבוקר באה לחנות הקוראת בקפה שלי, מאוד מוטרדת היא הייתה, ודרשה ממנהלת מחלקה א לקרוא לי מהר.

יאמר לזכותה, שהיא לא פוגעת במיל, חוסר הדיוק שלה כבר הפך לאגדה. למשל, מרגע שהיא אמרה לי שמשמו ואני נתחתן, יהיו לנו שני ילדים ונגור בארה"ב, התחלתי לחשב את הקץ לאחור, ואכן, אחרי שבועיים הוא עזב. למה הולכת אליה? כי היא מקבלת אותי בחינם. ואללה, יכול להיות שאם הייתי משלמת לה היו לה תחזיות מדויקות יותר?

אמרו לה שאני במשרד, היא נכנסה, מחזיקה בשקית, ובתוכה שתי פיסות נייר, וחתיכת משהו שחור.

"יא שלומית, אני דיברתי עליך עם השייח, ועשינו שיפתח לך המזל"

"אחלה זכייעה, יופי, אני מאוד שמחה"

"לא, (לקרוא la), לא תשמחי סתם, טיפול עשינו לך"

"ואללה"

"ואללה, והנה, עכשיו תראי מה את עושה: את לוקחת האבן השחורה, משפשפת כל יום בנעל, קודם ימין אחר כך שמאל, עד שנגמרת האבן"

(במבט מבועת קצת) "לא יהרסו לי הנעליים?"

"יותר חשוב יפתח לך המזל משנעליים"

אחר כך היא הוציאה חתיכת נייר מקופלת בקפדנות, ואמרה,

"זה את עוטפת בסלוטייפ, ושמה תמיד בחזייה", ולבסוף, עוד חתיכת נייר שכתוב עליה משהו, "וזה את תולה בחדר איפה שאת יושנת, אפשר מאחורי תמונה".

"ועד מתי אני אמורה להסתובב עם סלוטייפ בחזיה (לא שאני לובשת) ופתקים בחדר?"

"עד שיפתח לך המזל ותתחתני סוף סוף. מודאגים כתיר ההורים שלך".

אמרתי לה יפה תודה,

עכשיו אני קצת חרדה, שמא בלבלתי, ואני מסתובבת בחזייה עם הפתק של החדר, ולהפך, ומה זה יגרום. ומה שעוד יותר מחריד אותי, לאור חוסר הדיוק העקבי שלה, האם יכול להיות שהיא בעצם עשתה עלי שחור ולעולם לא אתחתן?

אבל בזה לא תמה מכסת התפלויות שלי להיום.

הלכתי להום סנטר (גנבים מנוולים) לקנות צבע לדירה, (שמנת ותכלת אפרפר. ואני שומעת שם את הקריאות, "צבעים של קופ"ח", זובי) ובדרך נזכרתי שכל הדברים שיש שם בשירותים, נשארו עוד מתקופתו של משמו, ובטח המאנחוס שורה עליהם, כך שהחלטתי להחליף הכל החל מהמראה, וכלה במברשת לניקוי האסלה. עכשיו יש לי שירותים נאחס פרי, שלא לדבר על המזרון והמיטה החדשים. אמא שלי, צדקת שכמותה לא מבינה למה צריך להעביר את המזרון של אחי לתל אביב, ולביא לי מזרון משם, במקום לקצר תהליכים, וכל מה שיש לי לומר לה, במבט מזרה אימה, הוא שאני לא מתכוונת לישון על המזרון ההוא יותר. זה בסדר, החדר באברבאנל שמור לי.