אני חושבת שפעם כתבתי על עצמי הרבה יותר בגוף שני, או שלישי. תכסיס פסיכולוגי קטן, שיוצר נתק ביני ובין הטקסט. אני לא כותבת על עצמי, אלא על איזושהי "היא". הפסקתי, ואני גם משתדלת לדבר על עצמי רק בגוף ראשון, בלי, "ואז את אומרת לעצמך...", אלא, "אני אומרת לעצמי...". נראה לי שבסופו של דבר, זה הדבר הכי חשוב שיצא לי מהטיפול אצל אווה, מחויבות שלמה לדברים שאני אומרת. אני לא מתכוונת לזה שאסור לי לשנות את דעתי, להפך, זה משהו שהרבה יותר נוח לי אתו לאחרונה, אלא עם זה שאני מתכוונת, עכשיו, לדברים שאני אומרת, או כותבת.
(אם כבר אווה, בשבוע שעבר הייתי אצלה לפגישת כיול, והיא קצת עצבנה אותי, סיפרתי לה על משהו שאני מתכוונת לעשות, שקצת חורג מהנורמה, והיא הגיבה בשיפוטיות. ברור לי שאי אפשר להיות אובייקטיביים, אבל התגובה שלה הטרידה אותי. מצד שני, זה כנראה עדיף על קבלה צבועה, לא?)
אחת מתוצאות הלוואי של זה היא שאני הרבה פחות צוחקת על עצמי, והרבה פחות באכזריות. למה לעשות את זה אם אני לא צריכה להתגונן כל הזמן? פעם היה לי ויכוח על זה עם הדודה, אני טענתי שהומור זה נשק של חלשים, הדודה לא הסכימה. לי אין שום ספק בזה. הומור נוצר כתוצאה מדחייה או חולשה חברתית. כשאי אפשר להיות חלק ממה שקורה באמת, אפשר לעמוד בצד ולצחוק על זה, ואם עושים את זה מספיק טוב, מתישהו מגלים שהדחייה התהפכה, ופתאום הומור זה משהו נורא מושך.
אין הרבה בנות ממש מצחיקות, הומור זה נשק של גברים, ומיניות היא נשק של נשים. אני סתם מנחשת עכשיו, אבל נראה לי שבנות נורא מצחיקות הן בנות שלא ממש נוח להן עם המיניות שלהן, אז הן בחרו בטקטיקה גברית כדי להתמודד עם החיים.
וכל השאר? ככל שאני חושבת על זה, נראה לי שכל תכונה ייחודית מתפתחת כתוצאה מחסך, נגיד, רגישות מוגברת, יכולת ביטוי טובה, קסם אישי מטורף. סביר להניח שילדות מאושרת יותר לא הייתה מצמיחה אצלי את מפלצת הציניות, אבל ילדות מאושרת יותר לא הייתה מכריחה אותי לפתח כל כך הרבה הגנות, אני רואה בבירור, שכמה שיותר טוב לי, אני פחות רגישה לאחרים, כי אני לא צריכה להתאמץ לקרוא אותם כל הזמן כדי לשרוד. מצד שני, רק כשטוב לי אני יכולה להיות אמפטית ולהכיל סבל של אחרים, בלי שהוא יזיק לי.
וכל זה בטח יעבור הלאה. הייתי רוצה ילדים כמוני? זה מפחיד מדי, אבל כנראה זה מה שיהיה. אני רק מקווה שאני יותר מודעת, ויותר בשלה, ואז אני אוכל להעביר להם סדרה אחרת לגמרי של דפיקויות. איזה פחד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
