בזמן האחרון מסתובבים לי שני משפטים, משני סרטים שונים בראש. בשעה ה-25 אדוארד נורטון מדבר על האישה שאתו עם חבר, ואומר שנאטורל היא האישה היחידה שהוא המשיך לפנטז עליה אחרי שכבר שכב אתה. קשה לי לחשוב על אמירה מחמיאה יותר, להמשיך להיות מושא דמיון של גבר שכבר ידע אותי. המשפט השני מגיע מ-"ואנילה סקאיי", ובו קמרון דיאז אומרת לטום קרוז שכשהוא שוכב עם מישהו, מלבד הדברים שהוא אומר, גם הגוף מבטיח דברים משלו.
אני תוהה הרבה על הקשר שבין מין ואינטימיות. יש אנשים שאצלם הקשר הזה ברור לגמרי: אהבה = אינטימיות = סקס. אומרים שהם בני מזל. אני לא לגמרי סגורה על המזל שלהם. כל גישת הפרחים ופרפרים לסקס לא תמיד מדברת אלי, ואני גם לא בטוחה שסקס של אהבה הוא סקס טוב יותר. אולי סקס של התאהבות, אבל של אהבה?
השאלה שלי אחרת, איך, או מה, גורם לסקס עם מישהו אחד להיות נחמד, מאוד נעים, אפילו מאוד מאוד נעים, ולסקס עם מישהו אחר להיות קסם מוחלט? (וזו ש – לא לצעוק כאן "זיכרון חושי", תודה) פעם חשבתי שזה קשור למהות היחסים עם האיש, אבל זה לא נכון בהכרח. יצא לי לקיים עם כמה ידידים מאוד טובים שלי, אנשים שהייתה לי אתם אינטימיות נפשית מאוד גדולה, והיה סתמי לחלוטין, והיו אנשים זרים, שניצת אתם קסם. טוב, האמת היא שאני מסתמכת כאן על זכרונות העבר, כבר מזמן לא יצא לי לשכב עם מישהו זר, האינטרנט יוצר איזשהו קשר רגשי, אבל הנה, גם ברשת, קרה שאנשים שחשבתי שהקשר הרגשי המדהים שלי אתם ייצור קשר פיזי דומה, והתאכזבתי.
א. טוענת שהכל עניין של הורמונים, פרומונים וטכניקה. אני יודעת שהיא צודקת, אבל גם אם יודעים איך הקוסם עושה כאילו הוא מנסר את הבחורה, הטריק עדיין מפעים, וגם אם למדתי את פירוש המילים פרומונים, או טכניקה, אני מעדיפה לשמור על קצת קסם בעולם שלי.
חשבתי שהזמן והניסיון מקהה את יכולת ההקסמות הזו, אבל לא. לפני שנה וחצי ניהלתי סיפורצ'יק עם איש, ש, נו, כמוני, שועל קרבות ותיק. הפגישה הראשונה הייתה סקפטית, עד שנגענו, וקסם. אני נורא שמחה שזה לא דוהה.
לפעמים אני חושבת שזה סוג של כשרון לאינטימיות, אולי זה מתחיל ביכולת לאהוב מגע באופן כללי, או אולי בצורך, וביכולת של אנשים לזהות אותו להענות לו. לפעמים אני חושבת שלא, הרי היו אנשים שלא הפעילו אצלי את שריר האינטימיות, למרות שהסבו לי הנאה גדולה.
יש כאן מנגנון ערמומי למדי, הגוף, הגוף מבטיח דברים שלאף אחד אין כוונה לקיים. משמו, גם בימים האחרונים, היה נכנס למיטה ומתכרבל סביבי, מזיז את הקוקו שלא ידגדג לו באף, ועושה לי נעימים בעורף, המגע הזה הרגיע אותי, ובזמן שהוא חיבק הוא כבר חשב על הדרך החוצה.
גם המפגש עם אילן היה מוזר מהבחינה הזו. בזיכרון שלי הוא מתקלחן אובססיבי - גומר, מחכה שאגמור (או להפך, יאמר לזכותו שהוא טכנאי נפלא) ושועט למקלחת. במפגש האחרון זה לא היה כך, פתאום היה אחר, אפילו, כשיצאתי מהמיטה כדי לשתות, הוא חיכה עם השמיכה בהיכון, עד שאחזור, וכיסה אותי היטב (אוף, כמה אני אוהבת שמטפלים בי. מה כבר ביקשתי? מישהו שייקח אותי כפרוייקט וידאג שיהיה לי נעים? בחיי, שווה, אני נורא מתגמלת). אבל זה בעצם לא אמר שום דבר, רק בלבל אותי.
הייתי מעדיפה לוותר על היכולת הזו? לפעמים, אבל לפעמים אני מוכנה לוותר גם על היכולת להרגיש, רק שלא יכאב. בזמנים טובים (ועכשיו זמן כזה, כמה יופי) אני לא מצליחה לזהות את עצמי במישהי ההיא שמוכנה לוותר על הכל. פעם ג.ש כתב מאמר על הבנות הנכונות, אלו שגורמות לגברים להרגיש כמו גברים. ואני תוהה, אולי הגבר הנכון הוא זה שגורם לי לגעת כאילו זה לא קרה אף פעם, והמגע שלו עושה לי דברים שאף אחד לא עשה? לאלי יש תאוריה על אבדן בתולים מתמיד. אלי צודק. אולי אם נרצה, הכל יקרה תמיד בפעם הראשונה?
רוצה ללמוד יותר בודהיזם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
