לשאוף לנשוף

הדבר הראשון הוא הדמיון הפיזי. לא שאני רואה אותו, אבל בטח גם תאומים זהים לא חושבים שהם דומים, "מה פתאום זהים? אתה לא רואה שלו יש נמש בכתף ולי אין?!". משום מה, אנשים מרגישים צורך מתמיד להעיר על זה, "את ממש קופי של אמא שלך", ואני מחייכת, אומרת תודה1 זה מה שאמורים להגיד, נכון? ותוהה, איפה הדמיון? היא גבוהה ממני (מוטציה גנטית אני, נמוכה באופן משמעותי משני ההורים שלי), הגוף שלנו שונה לגמרי, היא יותר יפה, לא אדמונית, צורת העיניים שונה, הצבע שלהן שונה, כל החלק התחתון של הפנים שייך לאבא שלי, לא שיש לי זקן, כמובן, ועדיין, כל מי שרואה אותנו יחד בפעם הראשונה נפעם.

פעם חשבתי שזה משהו בתנועות, בתגובות הפיזיות, אבל אמרו לי שהדמיון מובהק מכדי שאפשר יהיה לתלות אותו בדברים כאלה. גם קצת התבעסתי בשביל אבא שלי, שאף אחד מאתנו לא יצא דומה לו ממש, אבל זה לא נכון, בת הדוד שלי מצד אבא דומה לי גם היא בצורה מעוררת השתאות (רק שהיא גבוהה, עם ציצים ואינטליגנטית), כך שגם הדמיון לאבא ישנו, פשוט הוא צועק פחות.

פעם שנאתי את זה. הבדיחות הנדושות שכל אחד חושב שאני שומעת לראשונה, הצורך להעמיד פנים כאילו אני מרוצה מהדמיון, וגם נו, לא מאוד אהבתי אותה באותה תקופה. סתם, זה לא נכון. תמיד מאוד אהבתי, או ניסיתי לרצות, עד הצבא ניסיתי להיות מושלמת, וכשלא הצלחתי, ניסיתי להיות הכי לא מושלמת. שנים אחר כך הבנתי שניסיתי למשוך תשומת לב, לא שזה עזר לי, היכולת של הורים לראות מה שהם לא רוצים לראות היא בין הדברים המפעימים ביותר על פני הכדור. "רזית? לא, מה פתאום, את נראית כרגיל". טוב, האמת היא שהייתי די קרובה להגשים את חלום חייה העיקרי, שהוא שתהיה לה ילדה אנורקסית. "אני יודעת שאת לא תשתמשי בסמים, את הרי נגד", כשאני מגיעה הביתה באישונים פעורים, ולועסת לעצמי את הלסתות.

השינוי קרה כשהשתגעתי. היא שאלה אותי איך אני רוצה שהם יעזרו לי, ואני צעקתי, "את האמא כאן! את אמורה לדעת איך לעזור לי!", ובגיל 51, אחרי שכבר היו לה ארבעה ילדים, היא הפכה לאם. לפעמים אני מאשימה את עצמי, שהייתי נורא נוחה, שנכנעתי מהר מדי, שלא מרדתי בזמן, אבל אפשר לבוא בטענות לילדה שאולפה כל כך יפה? דווקא במיתולוגיה המשפחתית מסופרים כמה מעשי מרד מאוד נועזים שלי. הסיפורים האלה נגמרים בגיל ארבע, לפחות אני מרוצה מזה שעד אז נלחמתי בעוז.