שבועיים עתירי חתונות עומדים ליפול עליי, אך רוחי לא נפלה עליי כלל. אחרי חיפוש קצרצר נמצאו בדים יפיפיים לחולצות טוניקה, ואיזה בד נאה למכנסיים, והמעצבת של החנות כבר עובדת נמרצות על תלבושת בסגון שאנטי-אלגנט.
כעת, לאור העובדה שחתונות נופלות עליי מכל עבר, חובה עליי לטפח את גופי. האמת היא שגופי שרוי בדיזסטר גמור. זה לא שאני לא רוצה להיות מטופחת, מה שמפריע לי זה שלא כל האסונות מתרחשים בבת אחת - נגיד, אם כבר צימחו שערות בית שחיי, ואילו שערות רגליי טרם, האם עליי לעשות איחוד תיקים, או לטפל בכל סוגיה בנפרד? אני, כמובן, מאסכולת איחוד התיקים, לכן כבר שבועיים אני נראית כמו קופיפה מאושרת - גופי שעיר, צפורניי ארוכות, וגבותיי צימחו פרא.
"אתה יודע", אמרתי למהמם, בעודי מכשכשת בבהונות רגליי ובוחנת בעיון את הלאק שעליהן, "אולי הפעם אני אעשה עליהן איזה ציור?". "איזה ציור?" שאל המהמם בחשדנות. "לא יודעת, חשבתי על משהו עדין כזה, נגיד, דקלים, שקיעה, ושני דולפינים קופצים?". מבט האימה על פניו של המהמם, והידיעה שממש עכשיו הוא חושב "יש מצב שהמטורפת האשקלונית באמת מתכוונת להגיע לחתונה עם דקלים על הצפורניים", שעשעו אותי נורא.
מעניין איך הוא יגיב לפאייטים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
