היום הלכתי לבנק, להפקיד את הפדיון של יום שישי. בדרך לבנק צריך לעבור דרך החנות שעובדים בה ההורים של ענת המטומטמת, שלא זכתה בכינוי הזה לשווא. אמא של ענת המטומטמת, שגם היא לא אישה מאוד מבריקה, נוטה בכל פעם שהיא רואה אותי לקרוא לי, לעדכן אותי מה חדש בחייה של ענת המטומטמת, לשאול מה אתי, מה עם ההורים, מה עם האחים, מה עם העסק, ולסכם תמיד ב, "ויי, כמה אני מתפללת שכבר יבוא המזל לך ולענתי שלי", בשלב הזה אני מחייכת, ובורחת.
כדי להימנע מהמפגשים האלה אני נוטה לעשות עיקוף, ולעבור דרך סמטא אחורית. ההסדר מוצא חן בעיני, וכדי שלא תחשוב שאני לא מנומסת, פעם בשבוע אני עוברת בדרך הרגילה, ומנופפת לה מרחוק, שתחשוב שאני נורא עסוקה.
היום לא היה אמור להיות יום של נפנופים, כך שעקפתי, והיא איגפה אותי בסמטא. ניסיתי לעשות כאילו לא ראיתי אותה, אבל היא צעקה "שלומית! שלומית!", כך שלא נותר לי אלא ללבוש חיוך, וללכת לקראתה, כדי לקבל את העדכונים על קורותיה של ענת המטומטמת.
"שלומית! יש לי מישהו להכיר לך!"
"אוי, תודה באמת"
"כן, הגדולה שלי, יעל, עובדת עם משרדים גדולים של רואי חשבון, והוא, רואה חשבון גדול, וגם לאבא שלו יש משרד רואי חשבון גדול, ובית גדול בצפון תל אביב"
"וואו"
"הרבה כסף יש למשפחה, ארגנטינאים דווקא (כאן היא הסתכלה עלי בערמומיות, לראות איך אני מגיבה למידע המרגש), רצינו לסדר אותו לענתי, אבל הבת שלי בחורה קשה, שאלוהים יעזור לה"
"אהה"
"אני אומרת לך, כדאי לך, רואי חשבון מאוד גדולים הם, ואיזה בית יש להם, ויי ויי, והוא גבר גדול, מרשים, ויש לו אקדח".
מאז אני תוהה, מה הקטע עם האקדח?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
