בפוסט הקודם קיבלתי תגובה, "יאללה זונה רווקה תלכי תכתבי למקומון של אשקלון". זועמת ומזועזעת מחקתי את תגובת האימה, וכאן אני עומדת, מעל בימתי הצנועה, וזועקת: הנוער, לאן? מה קורה במדינה הזו? האם יש סיכוי שאחרי ההתנתקות נוכל לחזור לערכים ראויים?
איזו מן תגובה זו? הכותב אינו מתבייש? ככה לבוא, ולהשמיץ אותי, בכזה חוסר כישרון, ללא סימני פיסוק? בלי שום עלבונות מקוריים? ללא השקעה?
זה באמת פוגע בי, כאישה, כאדם, וככותבת, "יאללה זונה רווקה תלכי תכתבי למקומון של אשקלון". זו עברית? איפה המגיב הזה למד? אין לי ספק שמורתו ללשון והבעה מתהפכת עכשיו, היכן שלא תהיה, ותוהה איפה היא טעתה.
איפה משמיצי העבר המסורים שלי? היכן אותו ללא שם אלילי, שהצליח, בתהליך לוגי פתלתול, להסביר לי איך הקריאה שלי לתרום מח עצם מעידה על האגואיזם והטפשות שלי? איפה מ', בזעקות ה"גנבת!" מלאות התשוקה שלו? עם זה אני אצטרך לחיות מעכשיו? "יאללה זונה רווקה תלכי תכתבי למקומון של אשקלון"? אני שוקלת, ברצינות, לסגור את הבאסטה, אם אלו משמיציי.
כעת, שהימים מתארכים ונהיים חמים יותר, אין הרבה דברים מרנינים יותר מאשר לשבת ולשתות קפה קר, אבל היות ואני לא מעכלת לקטוז, לקפה קר יש תוצאות לוואי, אהמ, לא ממש נעימות. פעם אחרי פעם עליי להתמודד עם הדילמה קורעת הקרביים: קפה קר, או בידוד חברתי?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
