לא כל האנשים נהנים לריב באינטרנט (פאק, שאני אמות, אני בחיים לא אשתה חלב יותר, כוס אמק!), וסביר להניח שהם הנורמליים ולא אני, מודה בזה לגמרי.
נגיד, אני, כשאני מעלה דעות פרובוקטיביות, או מעוררת פרובוקציה בשביל הספורט, אין מצב שאעמוד אחר כך פעורת עיניים ולא אבין למה זה מגיע לי. אני אוהבת לעמוד מאחורי המילים שלי, ואני גם מחבבת שיש להן הד כלשהו, לא באתי להיות פרווה, ולא ממש חשוב לי שכולם יחבבו אותי.
לפני כמה שעות קראתי בלוגרית שכתבה איזושהי ביקורת חברתית על פסיכותרפיה, וטרחה להביא כדוגמה בלוגרית אחרת, כסמל לניוון החברתי שהפסיכולוגיה מביאה אתה (מצטערת שאין לינקים, זה לא כזה מעניין)(מצחיק, וולבק היה מת על הדעות שלה). הבלוגרית האחרת ענתה, ונהיה דיון, שבסופו כל צד פנה לצד אחר של הזירה.
חוקי המשחק די פשוטים: אל תצפו שלא יתקפו אתכם אם אתם תוקפים קודם, אל תתקפו קודם אם אתם לא יודעים להתגונן, אם אתם עדינים מדי, אל תיכנסו לזירה, ובעיקר, לא להיתמם, היתממות זו תכונה מגעילה. להגיד "אין לי כלום נגדה, רק הבאתי אותה בתור דוגמה, עקרונית, כן?", זו היתממות מהסוג המחליא ביותר. לזלזול באנשים אחרים יש מחיר, רצוי שתהיו מוכנים לשלם אותו, אם לא, חבל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
