היום הלכתי לראות את "האסונות של נינה", ואללה, אמרו סרט טוב, מרגש, נוגע ללב. הייתי יכולה לסכם את זה בשתי מילים: בתחת שלי, אבל אסתפק במילה אחת: פושלוסט. מה זה פושלוסט? שאלו את דובר הרוסית הקרוב למקום מגוריכם, או תקראו את גוגול, של נאבוקוב. בעיקרון הכוונה לטעם רע, שמתחזה לטעם טוב, כמו פול אוסטר, או יקירי, ג'ון אירווינג, שעם כל חיבתי אליו, ראוי לתואר. עם טעם רע טהור אין לי שום בעיה. תביאו לי פוסטר של הילד הבוכה, צלמית חרסינה של רועה וכבשים סביב לה, את הלהיט החדש של שאקירה, או את "אחי, איפה האוטו שלי?", ואני מבסוטית עד השמיים. עם טעם טוב, כמובן שאין לי בעיה. אבל אין הרבה דברים שמרגיזים אותי כמו ההרגשה שהכניסו אותי למסחטת רגשות, ולחצו על הכפתורים הכאילו נכונים, עד שהמיץ יצא.
היומרה, היומרה היא שהורגת אותי. כולם כותבים על ההתעוררות של הקולנוע הישראלי. ואני, בחיי, "כנפיים שבורות" היה בסדר, את "בית"ר פרובאנס", "ההסדר", ו"בולשת חוקרת" חיבבתי למדי, ב"חתונה מאוחרת" התמוגגתי, אבל זה? זה היה מוגזם, חסר עידון, לא אלגנטי בכלל. התחלתי לחשוש שמא משהו אצלי לא בסדר, אבל אז נזכרתי בכמה וכמה סרטים שראיתי בזמן האחרון, ושכן הזיזו לי את הרגשות הנכונים. אני לא זוכרת שבאף אחד מהם הרגשתי איך הבמאי שולף את המניפולציות הזולות ביותר מהכובע, כמו להרוג את רוב המשפחה, כדי לגרום לי לדמוע. והאנשים האלו שיצאו מהסרט ב"שיואו" גדול? בבבלללעע. ברור לי שכל אמנות היא סוג של מניפולציה רגשית, אבל מה ביקשתי כבר? תנו לי קצת קרדיט, אמנם פרחולה מעיר קטנה, אבל ככה, מושכלת קצת, לא מגיע לי שתסמכו עלי שאדע להתרגש גם בלי שהמאמץ יהיה כל כך בוטה?
ישבתי באולם, עצבנית, בזמן שהילד המתבגר, הרגיש, עם השפם שפך את מועקות ליבו, כשאיילת זורר המאממת לגמרי עשתה שוב את כל השטיקים שלה (בנים, רואים לה פטמה, אוצו רוצו, שמעתי שפטמה של הזורר שווה הרבה בשוק), ויורם חטב, שחקן מצוין שכמותו, הסתובב עם הזין בחוץ. כנראה היה מאוד קר באותו יום. אני מקווה, בשביל אישתו.
אני מניחה שכאן מגיעות לי קצת הטפות על פלורליזם תרבותי ופוסט מודרניזם, אז תרשו לי לחזור על עצמי: בתחת שלי. אני מאמינה בקיומו של טעם טוב מוחלט, והעובדה שהרבה יותר אנשים קראו את באדולינה מאשר את קאמי לא מרשימה אותי בכלל. גם העובדה שהמון אנשים מאוד התחברו כזה לאלכימאי לא הופכת אותו לספר ראוי בעיני, אלא למייצג של טעם ההמון. אליטיזם? ואללה, חבל שאין יותר.
ולמען הסר ספק – גם את "אמלי" ההו כה מתוק תיעבתי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
