לפני כשבועיים בערך עברתי במקרה מצער של חרמנות קיצונית. בלי טריגר, בלי קשר לכלום, הסתובבתי בייאוש ותהיתי מאין יבוא עזרי.
לפני חודש הפסקתי לקחת גלולות (זו מין דרך לשכנע את עצמי שאני בחורה תמה: אם אין לי חבר, למה שאקח גלולות? מופקרת? אני? מה פתאום), ובערך באותה תקופה התחלתי להוריד את המינון של הפרוזאק – כל פעם שאני כותבת פרוזאק אני נבוכה, היום מריצים כבר את הדור השלישי או הרביעי של נוגדי הדיכאון, ואני עדיין תקועה בדור ההוא. פרימיטיבית שכמותי – כשלעצמן, כל אחת מהתרופות האלה משמשת כמדכא תשוקה מעולה, והשילוב ביניהן גורם לי להפוך לבחורה הכי א-מינית בעולם.
אז הייתי מוכנה לכך שתהיה התעוררות מסוימת, אבל הימים ההם הרגו אותי. הטרדתי את כל חברותיי בהתבכיינויות, הסתכלתי על כל גבר ברחוב כעל אובייקט מיני, וקראתי פורנו ב-ט-י-ר-ו-ף. אפילו הצלחתי להזדהות עם גברים, שלדבריהם חיים במצב מתמיד של תשוקה, בהחלט מעייף העניין.
אחרי יומיים שלושה זה עבר.
אתמול קיבלתי, וכדי לוודא שהכל בסדר, עשיתי ספירה לאחור. ומה הסתבר לי? שאותם ימים בהם הסתובבתי ויבבתי, היו ימי הביוץ שלי.
לפעמים טוב לקבל תזכורת לכך שאני לא יותר מאשר קופה משוכללת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
