לשאוף לנשוף

הלכתי לבקר בפסטיבל הגיקים, או בשמו המוכר יותר, פסטיבל אייקון. הייתה הרצאה של אורסון סקוט קארד, שהוא סופר המד"ב היחיד שאני אוהבת, ומכיוון שאחי השאטני עומד לעזוב את הבית ולנסוע ללמוד רחוק בצפון, החלטתי שאנחנו צריכים קצת זמן איכות ביחד. הג'ינג'י הצטרף גם הוא, וכבדרך אגב הגענו לאיקאה, והיה מי שיסחוב הדברים הכבדים (זו ש, יצא בספונטניות, היה צריך להחזיר את החברה של השאטני לנתניה, ואני לא חושבת שחוקי לנסוע לנתניה בלי לבקר שם).

פסטיבל הגיקים היה מרנין. היו שם המון בני נוער חנונים, חלקם אנשי פנטזיה, בגלימות, בגדים שחורים ומשקפי שמש, וכולם ישבו מרותקים בהרצאה של קארד, שהנושא שלה היה מנהיגות. הם צחקו במקומות הנכונים, ושאלו שאלות נבונות. כשהוא שאל מי קרא את "המשחק של אנדר" יותר מפעם אחת, רוב האצבעות באולם התרוממו.

נורא הייתי רוצה שיהיו לי ילדים כאלה, חנונים חמודים בעלי עולם פנימי, ששואלים שאלות, מתעניינים בדברים ולא מפחדים להיות שונים. הכי הייתי רוצה ילדים חנונים ירושלמיים, אבל מקור מוסמך אמר שצריך שני הורים ירושלמים כדי שהילדים יהיו חנונים ירושלמים מוצלחים, כך שאסתפק במה שיבוא.

כשיצאנו מההרצאה אחי אמר בקנאה שהוא היה רוצה לגדול במקום שמאפשר לאנשים להיות כאלה בלי לחטוף מכות כל יום בבית הספר. אולי הוא צדק, יכול להיות שמגורים בעיר פחות בעייתית היו מיטיבים אתנו, ומצד שני, המציאות היא כאן, בעיר מוכת האבטלה הזו, ולא שם, בסינמטק תל אביב.

אחר כך אמא שלי ואחי הבלונדיני הצטרפו להקרנת טרום בכורה של הסרט שיווי משקל, שהעלילה שלו מהווה שעטנז בין 1984, עולם חדש מופלא, פרנהייט 451, וריחופים סטייל המטריקס, סרט נחמד, מדהים מבחינה ויזואלית, וכעת, אחרי שראיתי גם אותו וגם את "גיבור", אני יוצאת בקריאה נרגשת: אני אוהבת סרטים יפים, אבל אפשר להפסיק עם הריחופים האוויליים האלה? עד מתי אנשים יעופו על קירות ויחמקו מכדורים בזריזות? דייני.

אה, ואחיי? המגניבים כל כך? קנו כל אחד בובה של מלחמת הכוכבים, מה שגורם לי להבין שיש אנשים שהגיק הפנימי שלהם יפרוץ, לא משנה כמה ינסו לעצור אותו.