כל כותב שכותב לאורך זמן נאלץ להיתקל במשפט, "פעם כתבת יותר טוב". איפשהו זה מגיע מהעדר החדשנות. מתרגלים לטביעת האצבע של הכותב, והסגנון נראה הרבה פחות מעניין, יש עוד סיבות: החיים לא תמיד מלאי דראמות (תודה לאל) ולא תמיד יש לי אמיתות משסעות קרביים לשחרר לחלל האוויר. באופן אישי, אין לי כוח להתאבד על כל פוסט, זה נורא מעייף. עם כל חיבתי המוצהרת למריבות, עכשיו אני בתקופה הרבה יותר נינוחה (חוץ מזה שאני רעבה כל הזמן, בגלל הדיטאת סאות' ביץ' המזוינת הזו, איך אפשר לחיות בלי פחמימות, למען השם?!).
אני מודה, האינטנסיביות של הנושאים ירדה, אבל אני באמת ובתמים מעדיפה את זה כך, בנימה מחויכת ורגועה, כשאני כותבת כי בא לי, ולא מתוך צורך נואש, כי אם לא אכתוב, לאן אוליך את הצער?
אני באמת ובלי ציניות מתנצלת בפני אלה שמרגישים שאני איפשהו מרמה אותם עם הכתיבה בזמן האחרון, אבל אין לי כוונה להתנצל על זה שאני כותבת טוב גם על שטויות (למרות שסוללה שהתפוצצה לא נראית לי כזו שטותית), ואם אני צריכה לבחור בין סערת הרגשות שיוצרת כתיבה "משמעותית ונוגעת", ובין מצבי המרוצה כעת, מצטערת, הפסדתם, כרגע מספיק לי להיות בדרנית מוצלחת, נראה הלאה.
הרלן קובן, "דיו חיוור": הספר הקלוש ביותר שלו עד עכשיו. אפשר לגמרי לוותר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
