ביום שזו ש מחקה את כל המנויים שלה, הייתה לי אתה מריבה איומה, אני טענתי שהיא עושה מעשה יהיר שהוא לא יותר מאשר בקשה לצומי, והיא טענה שהיא מתכוונת לשנות לגמרי את סגנון הכתיבה שלה, והיא רוצה לייסד מחדש את החוזה עם הקוראים. בעיקר רבתי עם עצמי, ומכיוון שהיא לקחה על עצמה את תפקיד הפסיכולוגית שמנסה להבין למה זה כל כך מעצבן אותי, ואני רציתי רק להתעצבן, לא להבין למה. כאילו שלא ידעתי שדברים שנורא מעצבנים אותנו הם רק כאלה שמהדהדים על משהו בתוכנו, ומשהו שעצבן אותי ברמות כאלה, הדהד מאוד חזק. אז הנה, אני מתנצלת, עכשיו אני מבינה למה היא עשתה את זה.
אני לא מתכוונת למחוק את המנויים, אבל אני כן מרגישה שהגיע הזמן ליצור חוזה חדש.
לאחרונה אני מרגישה קצת חנוקה כאן. המהמם, בתבונתו האינסופית, הגדיר את זה נכון, הוא אמר שבתחילת הבלוג הייתה הרגשה שאני בונה לעצמי בית, ועכשיו יש הרגשה שאני מארחת כאן. נמאס לי לארח. פעם החוקים היו ברורים לי מאוד, זה הבית שלי, ואני הרשיתי להציץ דרך החלון. עכשיו, בכל פעם שאני כותבת משהו שנוגע, אני מייד מצנזרת, כי לא בא לי שאנשים קטנים ומגעילים ירקו לי על הרצפה ויחרבנו באמבטיה. נשבר לי.
אני רואה איך בלוגים עם פרופיל גבוה מתמודדים עם בעיית המיקרובים: חלק מפסיקים לגמרי לעסוק באישי כדי לא לתת לנשמות הטהורות חומר בערה, חלק עוברים לפוסטים סתומים לחלוטין, וחלק איכשהו ממסכים הכול ברמזים. אני לא כותבת כך. אני לא רוצה לכתוב כך.
בזמן האחרון לא כיף לי כאן, לא כי אני לא נהנית לכתוב, אלא כי אני יותר עסוקה בלחשוב איך זה יתקבל. מספיק. אני רוצה לנסות לזכור למה היה לי כאן נעים, ואיך פעם לא פחדתי לכתוב מה קורה אצלי באמת.
אגב, עלמה כבר עשתה את זה, ועכשיו תורי: לא עוד השמצות בעילום שם. מי שרוצה להגיד לי משהו, שיעמוד מאחורי דבריו, כל תגובה עוינת בעילום שם (לפי המדד הסובייקטיבי לגמרי שלי) תימחק. מי שיש לו בעיה עם זה, מוזמן ללכת לדחוף אצבע.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
