פעם לידיד טוב שלי הייתה בחורה קבועה לזיונים. הם היו נפגשים פעם בכמה זמן, עושים את כל הדברים המגעילים האלה (בהנחה שעושים את זה כיאות) ששני אנשים ערומים נוהגים לעשות ונפרדים עד הפעם הבאה. לגיטימי לגמרי לכל הכיוונים, רק שבשבילו זה היה רק זה, והיא הייתה מאוהבת בו.
דיברנו על זה המון פעמים, חלק מהזמן אמרתי שאם הוא יודע שהיא מאוהבת בו, ובשבילו זה רק סקס, ראוי שיפסיק את הקשר, וחלק מהזמן אמרתי שאם הוא אמר לה בפירוש שזה לא יוביל לשום דבר מעבר והיא החליטה להמשיך, זו בחירה שלה.
היום קראתי במקום אחר סיפור דומה: אישה מאוהבת, גבר מאוהב אבל באחרת, והם ביחד למרות ששניהם יודעים שהמצב רחוק מלהיות אידיאלי. אני עדיין לא יודעת מה לחשוב על זה.
הצד המאוהב נוטה להיות הצד החלש יותר, זה שלמרות כל האמירות האמיצות של, "לא אכפת לי, העיקר לראות אותך", ממשיך לקוות שיקרה עוד משהו, סתם כי אנחנו אף פעם לא מפסיקים לקוות שיום אחד משהו ישתנה, והוא יבין שאת אהבת חייו. אבל אם הם בוחרים לסבול, למה לא לכבד את הבחירה שלהם? (שוב, בהנחה שהכול מונח על השולחן).
מצד שני, אנשים אמורים לחשוב קודם כל על עצמם, ואם לצד הלא מאוהב נעים ונוח, למה להיות אחראי גם על הצד השני?
הסיגניפיקנט טוענת שהמצב הזה הוא שמבדיל בין להיות בסדר, ללהיות אדם ממש טוב - היכולת להגיד, "בשבילי זה רק סקס, בשביל הצד השני זה הרבה יותר, ואני, שפחות מעורב רגשית צריך לעשות את הצעד הנכון". אבל אז, זו לא יהירות מופרזת? להתייחס למישהו אחר כאל חסר יכולת החלטה? ואם הסבל שווה לו, רק בשביל להיות עם האהוב?
יצא לי להכיר לא מזמן בחורה, במשחק חברתי, כזה שכולם מספרים בו מה הפגמים שלהם, נגיד, "אני פרפקציוניסטית ולא מסוגלת לנוח עד שכל העבודה נעשתה". הפגם שלה, שנאמר בחיוך גדול וגאה היה, "אני נורא כנה, אני אומרת הכול ישר בפרצוף, ואנשים לא תמיד מוכנים לשמוע את האמת על עצמם". המנחה הסתכל עליה בחיוך קצת מרחם ואמר, "יש כאלה שיקראו לזה חוסר טאקט, את יודעת", "אין מה לעשות, כזו אני!", ענתה ההיא, מאושרת, ולא ממש הבינה למה בעלה מסתכל עליה בייאוש.
זה הצחיק אותי, כנות היא תכונה שבאמת ובתמים מגזימים בערכה, כמו עמידה בעקרונות. בדרך כלל זה מאפשר לאנשים להגיד ולעשות את הדברים האיומים ביותר, ולרחוץ בניקיון כפיהם. דוגמאות קלות יכולות להיות החברה שחייבת לספר לך שנורא שמנת, כאילו שאין לך מראה בבית ולא שמת לב לבד ששום דבר לא עולה עלייך, או מישהי שמספרת לך שהיא ראתה את האקס שלך עם מישהי והוא נראה נורא מאושר.
אני לא אוהבת אנשים שאוהבים לספר כמה שהם כנים. הרי בסופו של דבר, עמוק בפנים, כולנו יודעים את האמת על הכול - אולי יש בזה מעשה חסד, לאפשר לאנשים להחזיק בשקרים העצמיים שלהם, עד שהם יהיו מוכנים להרפות מהם?
אחרון חביב להיום: אני לא אוהבת שאומרים על נשים שהן "דעתניות", זו מילה שמקפיצה לי את הסעיף לסטרוטספירה. פעם אלי אמר, ובצדק, שזו מילה מעליבה. כמה פעמים שמעתם שאומרים על גבר שהוא "דעתן"? מעט מאוד. למה? כי העובדה שלגבר יש דעות לא מצדיקה המצאת מילה.
נשים "דעתניות" הן תמיד נשים נורא מעצבנות כאלה, שיש להן מה להגיד, ושומו שמיים, הן גם אומרות את זה! כל מני שלי יחימוביצ'יות כאלה מרגיזות. במקרה והאישה ה"דעתנית" אינה יפיפייה מהממת, זה ישר מסדר את הדברים, אף אחד לא רצה אותה, ומרוב מרמור היא פיתחה את כל הדעות המעצבנות האלה. במקרה והאישה הדעתנית היא, שומו שמיים, רווקה או גרושה, זה עוד יותר טוב, כי זה משמש תמרור אזהרה נגד נשים אחרות: אם תהיי כמוה, זה הגורל שצפוי לך.
הכרתי פעם מישהו שבכל פעם שהתנגדתי לדעתו, היה שואל אותי, במרירות גדולה, "מה קרה? זו האופנה הפמיניסטית ששולטת כרגע?", כי הרי לא סביר להניח שאישה תחשוב על דברים לבד, אם כבר עובר לה משהו בראש, זה בגלל שנשים אחרות הרעילו את דעתה. הרי ברור שללא השפעתן המרעילה של נשים שהעזו, שאלוהים ירחם עליי, לחשוב, אף אישה לא הייתה מפסיקה בכוחות עצמה להאמין שהאושר הנצחי נמצא בין קירות המטבח, תוך ציפייה לבעל שיחזור בערב, אחרי שהילדים כבר קולחו והורדמו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
