לשאוף לנשוף

מוזר, משום מה, גם הפרחה וגם אני עיינו אתמול ביומנים ישנים. לי יש תרוץ תקף לחלוטין: כשגמרתי לסדר את הבית, היומן נמצא בארגז האחרון. כמובן שמייד הופסקו כל שאר הפעולות, והתיישבתי לקרוא בו.

כמו שאומרת הבדיחה המוכרת, אם המפגר לא היה שלי, גם אני הייתי צוחקת.

קראתי אותו כמו שקוראים ספר אימה, כזה שמצליח להפחיד גם בקריאה שניה ושלישית, גם כשהסוף ידוע (טוב נו, בהבדל המתבקש שאצלי עוד אין סוף, טפו טפו טפו).

התאריך הראשון שמופיע בו הוא ה-23 למארס 1995 (עינת, זה לא יום ההולדת שלך?) והאחרון ה-19 לספטמבר 1998.

25.6.98

מסטולית. הרפיון מתחיל להשתלט לי על הגוף, לאט ובעדינות. ראש אחד קטן, והכל נראה יותר מחויך, אופס כאב – תלך מפה! קצת עשבים ואני דוחה אותו לזמן קצוב, יופי לי.

יד כבדה, עפעפיים שמוטים, קשה לי לכתוב, הקואורדינציה הדרושה לזה  מסובכת לי מדי, ומילים בורחות לי. הן עומדות בשיפולי המוח ומתאבדות כמו להקה של פילים מוטרפים. היי, הנה מילה, היי, היא נעלמה. מחציק (טעות במקור). סבבה לגמרי. לילה טוב.

26.7.98

אופטימיות זהירה להפליא. היום היה אפטר פארטי, והיה מעולה לגמרי. שני e, מוזיקה מטורפת, אנשים יפים, שמחה שוצפת, אושר ענק.

15.9.98:

"סבבה, נמכור את עצמי בזול, קח את הגוף שלי, עשה בו כרצונך, ואני אשקע באשליה המטומטמת שיש פה יותר מאשר פורקן בהמי. גמרתי, הוא גמר, ואם לא גמרתי, זה חשוב? העיקר שהוא גמר. כן חמודה, שוב היית ילדה טובה, ועשית הכל הכי נכון, גנחת, נאקת ליטפת. אבל אז מגיע הניתוק, ואני רואה את הגלגלים אצלו רצים, "תוך כמה זמן אני יכול ללכת בלי שזה יהיה בולט מדי? למה תמיד צריך לחבק אותה אחר כך? למה יש לה מבט של כלב מוכה? היא מוצצת סבבה, אבל אני חייב לסבול את זיוני המוח אחרי זה?"

איך אני אעשה שזה יפסיק?

אחר כך יש שני דפים תלושים. לא היה צריך לתלוש אותם, כאילו שאני לא יודעת מה כתוב בהם. וכמו בשיר ההוא, todo pasa y todo queda. מה בעצם השתנה? הכל וכלום. בעצם, רק מידת השליטה שלי. למדתי, במידה מסוימת, לנשום ולחכות עם ההתפרצות. למדתי לכבד את הפחדים שלי במקום להתעלם מהם, שיפור, לא? למדתי איפה התהום ועד איזה מרחק מותר לפלרטט אתה, גם שיפור. אבל הכל כיסוי עדין. ההיא, שהיא גם אני, עדיין שם, ואני צריכה לשמור על שתינו (ממש בורחס נהייתי, מדהים).

ולפינת "הייתכן?!" היומית שלנו.

נסעתי להביא צבע שחור, במחדל שעוד יעופו ראשים בגללו נגמר הצבע השחור בדפוס, ולמרבה השמחה, זה היה מחדל מהסוג הנדיר והאהוב עלי: מחדל שלא אני אשמה בו. נסעתי להביא צבע, וכשעצרתי בתמרור "עצור" נפתחה הדלת ולמכונית נכנסה תימניה זקנה.

"תקחי אותי הביתה"

"אני נוסעת לכיוון אזור התעשיה"

זה בסדר, אני בדרך"

הייתה לי ברירה?

"אני חוזרת מקופת חולים, לקחתי את כל הכדורים"

נהימה לא מחייבת מצידי.

"שניים בשביל הסידן, אחד בשביל הזיכרון, אחד בשביל הכאבים בגוף"

שוב נהימה מצידי.

"עכשיו אני מרגישה יופי. חזרתי מסופשבוע אצל הבן שלי, ליד עזה"

אותה תגובה.

"היה מאוד נחמד, שיהיו בריאים הנכדים. תעצרי! פה אני גרה!"

עצרתי, הייתה לי ברירה?

"תודה מותק, שתהיי בריאה, שאלוהים יברך אותך".