לשאוף לנשוף

הביקורת היא ספוילר אחד גדול, מי שלא אוהב ספוילרים שלא יקרא. שורה תחתונה: לא אהבתי.

אתמול גמרתי לקרוא את "פרא אציל" של דודו בוסי, ואני שמחה להודיע שההרגשה הלא נוחה שהשתררה אצלי בעקבות קריאת כמה מהטורים שלו ב"העיר" התבררה כנכונה, האיש מתמחה במניפולציות רגשיות מהסוג הנחות ביותר. דווקא מתחיל טוב הספר, ילד שמן, הורים גרושים, אימא נרקומנית לשעבר, שכונת הארגזים... עם בחירה של חומרים כל כך קשים, סופר יכול לעשות שני דברים: להיות מאוד מאוד עדין, כדי לא להיגרר לקיטש של הזוועה, או ללכת עם החומרים האלה עד הסוף, וליצור טלנובלה במסווה של איכות. בוסי בחר באפשרות השנייה.

נמאס לי. נמאס לי מסופרים שבוחרים בחומרים סנסציוניים שיניעו את העלילה. למה, למען השם, האירוע המכונן בספר הזה אמור להיות זיון בין האם לבנה? (שמפורט לפרטי פרטים, למרבה הזוועה) למה האב הצייר אמור להיכנס לאובססיית שואה, כולל צום? כדי שהספר יהיה "רב תרבותי" ויוכיח כמה המזרחיים יודעים גם להזדהות עם הסבל של האשכנזים? כאילו, שיואו? למה הבחור חייב לרצוח כדי להגיע לסוג של גאולה? זה מה שפרענקים עושים? רוצחים כדי להתפלש בחרא ולהגיח ממנו כמו פיניקס מחורבן? ולמה הוא חייב להיות נרקומן, זה עוד טקס מעבר חיוני בחייו של השחור המקופח הצעיר?

התפרים הגסים בצורה מביכה, הרצאה שלמה של בוסי שמסבירה למה אורלי קראוס וינר היא סופרת מחורבנת, או דמויות שמסבירות איך תרבות זה אשכנזי ואשכנזים הם אנשים קרים. כמה חתרני.

בביקורות קוראים אומרים שהספר חזק. וואלה, הספר חזק. אין הרבה דברים קלים יותר מאשר לעשות ספרות חזקה. כמה אירועים איומים, ויש לנו מייד ספר נורא חזק. אז מה? לזעזע, זה הסיפור? הרבה יותר קשה זה לטפל בחומרים הכי איומים בצורה שתגרום לקורא התפתלות מוסרית אמיתית (מישהו אמר לוליטה?) או לקחת את החומרים האיומים האלה, ולהכריח את הקורא לצחוק, במבוכה, כי לא יפה לצחוק על דברים כאלה (מישהו אמר ג'ון אירווינג?), לזעזע זה הכי קל, ובוסי בחר בפתרון הקל.

בוסי ניסה ליצור כאן את "התפסן בשדה השיפון" של שכונת הארגזים, איכשהו הצליח לו, ולא, זו ממש לא מחמאה.

מי שרוצה, הנה פרק ראשון מתוך הספר.

אם כבר בענייני ספרות: מישהו יכול להסביר לי מה כל כך נפלא בספר "ההיסטוריה הסודית" של דונה טארט? קראתי אותו לפני שנים, עוד בהוצאה הראשונה שלו, וכבר אז הוא לא עשה לי כלום. לכבוד ההוצאה המחודשת וההייפ הנוכחי קראתי שוב, ואכן, לא עשה לי שום דבר. אנשים שאני סומכת על טעמם מרוצים ממנו.

פרטו, נמקו והביאו דוגמאות.