לכבוד זה שיש לי שוב בית, והספרייה שלי כאן מולי, ולכבוד זה שנוספה בה כוננית, אפילו יש לי מקום, קטע הסיום של הספר האהוב עלי, "מלון ניו המפשייר" (אלי, האסלה ישר ושמאלה, תשתדל לא להתיז לצדדים כשאתה מקיא, תודה, ובכלל, מה עם ארוחת הערב שלי מחר?)
"וכך אנחנו ממשיכים לחלום. כך אנחנו בודים את חיינו. אנו נותנים לעצמנו אם מקודשת, אנחנו עושים את אבינו לגיבור; וגם האח הבכור של מישהו והאחות הבכורה של מישהו - נעשים גיבורינו. אנחנו ממציאים את מה שאנו אוהבים, ואנחנו ממציאים את המפחיד אותנו. תמיד יש אח אמיץ, אובד - וגם אחות אחות קטנה ואובדת. אנחנו חולמים הלאה והלאה: המלון הטוב ביותר, המשפחה המושלמת, חיי נופש, וחלומותינו חומקים מאתנו, שוקקי חיים כמעט כפי שהם בדמיוננו.
...
אבל זה מה שאנחנו עושים; אנחנו מוסיפים לחלום, וחלומותינו חומקים מאתנו, שוקקי חיים כמעט כפי שהם בדמיוננו. זה מה שקורה, בין שזה מוצא חן בעיניכם ואם לא. וכיוון שזה מה שקורה, זה מה שדרוש לנו: דרוש לנו דוב טוב, פיקח....
המאמן בוב ידע זאת כל הזמן: אתה חייב להיות אחוז דיבוק ולהישאר אחוז דיבוק. אתה חייב להמשיך ולחלוף על פני החלונות הפתוחים".
בבלוג זה
בכל הבלוגים
