לשאוף לנשוף

אני מניחה שכל מי שצריך לדעת כבר שמע על הבלגן האחרון שהיה לנו כאן בבלוגיה. למי שלא: תגובה לא מפרגנת, אבל מתונה למדי שימשה קטליזטור לניסיון התאבדות, שאחריו פרצה מלחמת עולם פנימית. 

עכשיו, כהרגלי הפילוסופי בזמן האחרון, אני תוהה, מה גבולות האחריות שלנו? יש גבולות כאלה? איפה עובר הגבול בין חוסר ידיעה וחוסר אחריות, בין תגובה מוגזמת לשנינות לא מזיקה? כשאני מקבלת תגובת נאצה, אני:

א. רוצה לרוצץ את ראשו של המגיב.

ב. זועמת \ מתבעסת.

ג. מתלוננת בפני כל מי שמוכן לשמוע.

ד. חושבת לעצמי בזעף למה אני צריכה את הבלוג הזה בכלל.

ה. נכנסת בכוס של האימא של הבנזונה.

ו. ממשיכה בחיי.

אני יודעת שהתגובה שלי מוגזמת. מה שאני לא יודעת ולמדתי עכשיו, זה שיש אנשים שהתגובה שלהם הרבה יותר קיצונית משלי. יש אנשים שהתגובות המרושעות האלה באמת פוגעות להם בבטן הכי רכה שיש. אנשים שאין להם כמעט עור. מה שבשבילי הוא מקור לכעס, אצלם מהווה מקור לסבל אמיתי.

אבל איך אפשר לדעת? הרי אצל אותו אדם, תגובה שהיום הוא יוכל להחליק כאילו כלום, בעוד שבוע תשאיר אותו מרוסק, לא בגלל התגובה, אלא בגללו. אני יודעת שכשאני פגיעה, תגובות אמפטיות ישר גורמות לי לפרוץ בבכי של הכרת תודה (זה מצחיק, כשאני פגיעה תגובות הנאצה לא מזיזות לי בכלל, כאילו הכול חוזר לפרופורציות אמיתיות).

הבעיה, או שבעצם אני לא יודעת אם זו בעיה, היא שאני מניחה שהצד שעומד מולי הוא פחות או יותר כמוני, זאת אומרת, פחות או יותר נורמאלי (ובלי PC עכשיו, מכל כיוון שלא נסתכל על זה, לנסות להתאבד זה לא נורמאלי). קל לצאת עכשיו בשירת הפרחים והפרפרים ולהגיד שכולנו נהיה טובים יותר מעכשיו. אני יודעת שאני לא אהיה.

אבל אני לא חושבת שאני, או כל קורא אחר אמור לשמור על הבטן הרכה של אנשים אחרים. גם הזעזוע שהופגן קצת מוגזם. לא מתפקידי לשמור על אף אחד. חוקי המשחק כאן לא תמיד נעימים, אבל בעצם הכתיבה הפומבית כאן יש סוג של הסכמה לחוקי המשחק. גם להשתמש בעובדה שאתה הצד הפגיע כדי לפגוע באחרים ולהשליט טרור, לא ממש מריח טוב. מה שכן, נראה לי שבמקרה כזה, כשמבינים שהצד השני הרבה יותר פגיע, ראוי להפסיק את כל העניין.

אנחנו הרי עובדים כאן בדינאמיקה של תיכון. כולם רוצים להיות נחמדים למלכת הכיתה, וכולם מרגישים שהם מספיק חזקים כדי ללעוג לילדים החלשים יותר. הבעיה היא שלפעמים זה נהיה דיני נפשות, ואז המשחק מפסיק להיות נעים.

כעת, אני מבקשת: בלי תגובות לא חכמות של "מי שלא עומד בחום...", או, "מה יש להתרגש, כולה תגובות באינטרנט". חןחן.

תהיה אינטרנטית הפעם:

יושב לו אדם, קשים, משעממים ומגעילים הם חייו. הוא גר בחורבה שהוא קורא לה בית, מביט מהחלון, ורואה כיצד חולפים ימיו, בשעמום ובדידות מצמיתים. אין לו חברים ומעולם לא היו לו, כנראה עוברים ימים שלמים עד שהוא זוכה לדבר עם בן אנוש אחר, ולאף אחד לא באמת אכפת ממנו. הוא מעולם לא זכה להיות נאהב, והעובדות העגומות האלה לא ישתנו בקרוב.

בתוך האפרוריות המדכאת שהוא קורא לה חיים, מופיעה מישהי שמסמנת בעיניו את כל הרע שבעולם, ולמרבה הזוועה, אף אחד (חוץ ממנו) לא קולט שמדובר בשטן, שלו היה לו כסף, היה לובש פראדה. הבחורה, המגעילה לדעתו, יש לה דווקא חיים לא רעים, והגרוע מכל, מחבבים אותה. הוא מנסה לגרום לכולם לראות את האור ולהבין באיזו מתחזה עלובה מדובר, באיזו אישה פתטית ודפוקה, ולא מצליח. ממשיכים לחבב אותה.

אחרי שכלו כל הקיצין, האיש המסכן נוקט בפתרון קלאסי של עלובי נפש: הטרדה קשה ובלתי פוסקת. הוא יודע שהוא יכול להציק מספיק כדי להטריד ולקבל תשומת לב, הוא יודע שזו הדרך היחידה שהוא יקבל בה תשומת לב.

ואני, מה אני למדה מהסיפור הזה? או, כמה דברים:

1. יש אנשים שעצם קיומם מרגיע אותי, כי הם מהווים סמן קיצוני של עליבות שלעולם לא אגיע אליו.

2. על הטרגדיה האיומה שבחייו של אדם שצריך לפנות לאלימות, או משהו קרוב לזה כדי לזכות בתשומת לב.

לפעמים התבוננות בעלובי נפש יכולה בהחלט לגרום עליצות.