קודם נגמור לסכם את התלאות של אתמול: בסוף היום התברר שהמכונית היחידה שנשארה בחנות, אחרי שאבא שלי לקחת את המכונית שלי לירושלים, היא הספארי. פעם, לפני המון שנים, אצל משפחה אחרת, זה היה אוטו בובה, שקיבל רחיצה פעם בשבוע, והיו קונים לו מלא מתנות. אחר כך הוא הגיע למשפחת אהרונסון, שמאמינה שלמכונית יש מטרה אחת: להגיע מנקודה א' לנקודה ב', ולעזאזל איך הפח נראה. עם השנים מצבו של האוטו הלך והתדרדר, אבא שלי מסרב למכור אותו, כנראה בגלל קשר רגשי כלשהו, ואני מסרבת לנהוג בו, בגלל העדרם של פינוקים בסיסיים, כמו בלמים, אורות, או דוושת דלק שצריך לבעוט בה כדי לשכנע את המכונית להאיץ. בעצם, זו המקבילה המכאנית לפרד.
כמובן ששאר בני המשפחה העדיפו ללכת ברגל, וכך נשארנו המפלצת ואני, אני מתבוננת בה בחשדנות, והיא מסתכלת עלי בלעג. המרחק מהחנות לבית הוא פחות מקילומטר, אבל היה מסעיר, בייחוד הקטע שצריך להתחכך במדרכות כדי לגרום למכונית להאט.
מצד שני, יש יתרון אחד למכונית ממש גדולה, יתרון שבטח כל מכוער עם זין גדול מכיר: כשאנשים הסתכלו במאמצים הנואשים שלי לשלוט במפלצת, יכלתי למלמל לעצמי, "אז מה? שלי יותר גדול".
ובהמשך לחלומות הארוטיים שלי – הפעם, שלא כמו עם דודי בלסר, הצלחתי לממש. חלמתי על תמיר, תמיר היה בחברה' שלי, וגם היה הבחור היפה ביותר בבית הספר. שנים לא ראיתי אותו, כך שארשה לעצמי להניח שהיום הוא שמנמן ומקריח (לא שיש בזה משהו רע כמובן), אבל בזמנו הוא היה באמת הצלחה גדולה, עם בלורית זהובה ועיניים צרות, ירקרקות. תמיר היה אמור גם להיות הראשון שלי, לולא הטיל הכוס שלי וטו על העניין, וסירב נמרצות את כניסתו של הבחור, אחר כך נעשו עוד כמה נסיונות, כולם כשלו, וכך אני נשארתי בתולה, והוא נשאר הכמעט ראשון. דווקא אתמול בחלום היה מצוין, לולא הסוף, שבו הוא צועק עלי שאני כלבה, ואני מסבירה לו באדישות שיפסיק לצעוק, הוא את התפקיד שלו כבר מילא.
אני חייבת להפסיק עם הדחף הזה לנסות לזיין את מלך הכיתה, בגילי זה כבר לא ממש חינני. מלך הכיתה האמיתי, היחיד, נשאר בעיר שלנו, ועובד היום גם הוא בעסק המשפחתי, סלילת כבישים במקרה שלו. לאחרונה ראיתי אותו מסביר משהו לפועלים שסללו מחדש איזו כיכר מזוינת בעיר (כל הזמן בונים כאן כיכרות, הזוי לחלוטין), והוא עדיין מלך הכיתה, באותם ג'ינסים קרועים, חולצת טריקו לבנה, שיער שרוף משמש, ומבט גברי. היינו יחד מכיתה א עד כיתה ה', כשעזבנו לחו"ל, ואחר כך בתיכון הוא היה בכיתה מקבילה לשלי, ואני? כאילו איננה. שקלתי לעשות לו חיינדעלך, אולי יצא משהו ואני אפטר מהתסביך, אבל אני חושדת שזה כבר דפוס התנהגות טבוע מדי, מה גם שהשמועות אומרות שמלך הכיתה די אהבל, או שמא אני מנסה לנחם את עצמי בכך שהענבים חמוצים?
וממלך כיתה ראשון לשני, גולדשטיין הגמד שוב נעלם. גולדשטיין הגמד חבר שלי כבר די הרבה שנים, והבעיה העיקרית אתו היא הנטייה שלו לדפוק נפקדות בכל פעם שהוא חושד שצריכים אותו, אני מקווה שהוא יחזור בקרוב, הוא חסר לי.
ועוד אחת קטנה: אנשים מגיעים אלי דרך גוגול אחרי שהם מחפשים דברים כמו, "מדאם בובארי", "אייזיק ניוטון", "ריימונד קארבר" וכאלה. אני מאוד מודאגת שמא תצא לבלוג איזושהי תדמית אינטלקטואלית שהוא כלל לא ראוי לה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
