זה עתה חזרנו מהחנות. היינו שם משמונה וחצי בבוקר, עד עכשיו, כדי להדפיס הזמנה דחופה. מזמן לא הייתי כל כך עייפה. כשאני אומרת היינו, הכוונה אלי, ולאחיי הבלונדיני והשטאני, הג'ינג'י המנוול במילואים, כך שהוא ניצל מהעניין, וטוב שכך, כי הוא והבלונדיני לא מסתדרים, ואחרי בערך 14 שעות במקום קטן וחם, מישהו לא היה חוזר משם. זה כנראה מן סדנאת מנהיגות מופרעת שההורים שלנו מעבירים אותנו, כדי לוודא שלעסק יהיו יורשים ראויים, וכך בעודנו פותחים את התחת, הם נסעו לקונצרט בירושלים, ואז לסרט בסינמטק. טוב, הם יכולים להיות רגועים, אנחנו מוכנים ליום עבודה של 14 שעות, בלי הפסקה. ואם אני נשמעת זועמת, זה בגלל שאני באמת כועסת, הם כל כך מוצלחים בקטע הפולני הזה של לשבת לנו ישר על המצפון, ותראו איך אנחנו עובדים כל כך קשה בשבילכם ובגיל 57 עדיין אין לנו נכדים!
טוב, חזרתי הביתה, התקלחתי, ועכשיו אני מנסה להירגע עם הסיגריה הראשונה של היום. כל הצפורניים שלי שחורות, אני נראית ומרגישה כמו פועלת תאילנדית.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
