השלומית הראשונה הייתה שלומית, מלכת הכיתה. בכיתה שלי הייתה מלכה אחת ושני מלכים: זוהר ודדה. זוהר היה מלך כי הוא היה נורא אלים, ודדה היה מלך כי הוא היה מאוד מלכותי.
ושלומית? מעולם לא הצלחתי להבין למה היא המלכה, אבל זה היה ברור ולא מוטל בספק. אני זוכרת איך בכיתה א' ניסיתי לפענח את התעלומה, אבל עד היום לא הצלחתי. היא הייתה מאוד נחמדה, תלמידה טובה, שקדנית, יפה אבל לא מאוד יפה, ובכל זאת, עד כיתה י"ב, שאז איבדתי אתה קשר, אפפה אותה אווירה של אצילות מלכותית, שכלום לא פגם בה.
כשהגעתי לקהיר, התחושה העיקרית הייתה שעמום מצמית. אני יודעת שיש כותבים שכותבים כי אין להם ברירה, כי הדחף להתבטא חזק מהם, כי לא יכולים אחרת, אצלי הסיבות ליצירה הרבה יותר פרוזאיות:
- ניסיון חיזור והקסמה.
- שעמום.
סיבות עלובות, לא? והסיבה השניה חזקה מהראשונה. תזרקו אותי באיזשהו מקום עם כמה דפים ועט, ואחרי זמן מה, כל הדפים יתכסו בסיפורים.
במצרים היו לי תנאים משופרים – היה משעמם נורא, והיה לי מחשב, כך שביום הראשון נכנסתי לחדר, המפואר, בסגנון ערבי, הדלקתי המחשב, לא היה לי עדיין אינטרנט, ואחרי שכבר לא יכלתי לשחק סוליטר יותר, החלטתי לכתוב.
ידעתי על מה אני עומדת לכתוב, אבל ידעתי שזה לא יהיה אחד לאחד. הכתיבה והמציאות אף פעם לא חופפות לגמרי. חיפשתי שם לדמות, שידעתי שתמות בסוף, ושלומית הייתה הבחירה היחידה. פתטי, בגיל 28 לנסות להרוג את מלכת הכיתה, אבל נו, מה זה משנה?
זה היה הסיפור הראשון שכתבתי, ואני אוהבת אותו בלי קשר לאיכות שלו. הבכור שלי. כשכתבתי אותי כבר הייתי שנתיים אחרי התקופה ההיא, ובמשך שנים שלומית אהרונסון ואני התרחקנו זו מזו, לפעמים הצרתי על ההתרחקות הזו. נכון, היא הייתה צריכה למות, אבל היה בה איזשהו ניקיון שאצלי אבד.
כשפתחתי את הבלוג החלטתי שהגיע זמנה לקום לתחייה. לא על כל הסימפטומים שלה, בכל זאת, היא לא הייתה בחורה שקל לחיות אתה, אבל לא רציתי לחנוק אותה יותר, שתתאוורר קצת. אבל פתאום אחזה אותי בהלה, שמא אני חוזרת להיות היא, אבל בזמן שעבר מאז כן השתנו דברים, תמיד לפתח חטאת וכו...אבל אם פעם הייתי 100% שלומית, היום היא תופסת חלק הרבה יותר קטן ממני, ועדיין, היא זו שחקוקה לי בבשר.
ושלומית השלישית? חברתו של אחי השאטני, שקיבלה את שמה כי אחותה הגדולה, שהייתה אתי בכיתה, העריצה את שלומית הראשונה.
מעגלים, תמיד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
