בבוקר, אחרי שהקרנתי עוד שתי גלופות למועמדים לראשות העיר (מחר זה נגמר, אני לא יודעת אם לייחל לסיבוב שני שיעשיר אותנו עוד קצת, אך יביא אותנו למצב של תשישות גמורה, או להתספק בקיום שלו ורגוע. יאללה, על מי אני עובדת. כסף! הרבה!), אצתי רצתי לחנות למכשירי כתיבה, ובשבילי מכשירי כתיבה זה 4\3 אורגזמה, וקניתי מחברות חדשות, חוצצים, קלסרים ודיו לעט הנובע. סוף סוף מצאתי את העט הנובע המושלם, וראו זה פלא, הוא בן בלי שם, סתם עט פושט. אני אוהבת את הקטע שלי עם העטים הנובעים, מרגישה קצת כמו בת אצולה בין הפלבאים.
שעור ראשון, מבוא לתורת התרגום. בקרוב אתחיל להתשמש במושגים כמו "תרגום אדקוואטי" או "מחסרים תרגומיים", אם זה יקרה, אני דורשת שתפוצצו לי את המייל במכתבי נאצה, תודה.
פגשתי גם את אחי הבלונדיני באוניברסיטה, ואם כבר בלונדיני, אתמול דיברתי עם זו ש, ונקטתי בשמו המפורש של הג'ינג'י, ואיך היא הגיבה? "מה את מדברת אתי בשמות? מי הוא בצבעים?", הוא היה בדיוק עם היד על התחת של חברתו, היה מוזר לראות אותו שם. ואם כבר חברתו, הוא יש לו טעם מאוד מוזר בבנות - כל החברות שלו כוסיות ברמה עולמית, כהות, ומכוערות. הייתי רוצה לדעת איפה נוצר אצלו דפוס המשיכה הזה.
האמת היא שאני קצת עצבובית, בשנה שעברה היה את משמו (מותר לי לקרוא לו בכינוי החיבה שלו?), ובחורים אחרים לא היו קיימים בעולם שלי, ופתאום ראיתי שיש מלא חמודים, אבל הרגשתי שאני לא רוצה חמודים, אני רוצה חמוד אחד. בעסה. עבר לי. נוסטלגיה היא בהחלט רגש מיותר.
ועוד קצת: אני נוסעת לאוניברסיטה ברכבת, הו כה אורופאי, עוד ביורופה היינו נוסעים ברכבות, חינם, אמנם היה קצת צפוף, אבל בסוף הייתה מקלחת (מה יהיה עם אסוציאציות השואה הבלתי פוסקות האלה?). זה אומר שמעכשיו תהיה תקופת קריאה מטורפת, יהיו לי שש שעות בשבוע שיוקדשו אך ורק לקריאה.
החיים יפים. נשבעת, תשאלו את בניני.
ואחרון, אולי. קיבלתי זה עתה ציון ב-SMS (פלאי הטכנולוגיה), 90, בקורס "תרגום מול מקור". פרצתי בריקוד ניצחון זעיר, בכל זאת, 90. בינתיים הציונים לא רעים, אמנם רק ארבעה, אבל לא רעים. חוץ מאחד, בקורס "הסיפור הקצר באמריקה הלטינית", שבאמת לא הייתי צריכה לקחת, כי אני לא ממעריצי הריאליזם הפנטסטי (זה הזמן למכתבי נאצה) אבל הרגשתי מחויבות למורשת וזה, כאילו שאי פעם אבין מה בורחס רוצה להגיד. ודווקא במבחן ההוא הגיע לי ציון יותר טוב. עניתי על שאלה "ארופה מול דרום אמריקה בסיפוריו של גרסיה מארקס". באחד הסיפורים הוא מתאר את הנשיא הדרום אמריקאי המודח העומד ומתבונן בפסל של קאלווין, ועניתי, בגאונות, אם תרשו לי להחמיא לעצמי, שכאן בדיוק ההבדל - הקתוליות הפאגאנית העומדת מול מייסד הפוריטניזם. הבאתי אותה בדוגמאות מ-"האתיקה הפרוטסטנטית ורוח הקפיטליזם", שהזונה תראה שאני מולטי-דיסיפלינארית ומולטי קולטוראלית, וחיכיתי לתשעים וחמש שלי. תשעים וחמש קיבלתי? זין קיבלתי!
וברצינות? זו הפעם הראשונה שאני מעזה להתמודד במגרש שאני אמורה להיות טובה בו. לפני כמה שנים התקבלתי לתואר ההו כה יוקרתי לכתיבה יוצרת באונ. באר שבע, וברחתי כי פחדתי לתת לאנשים להעביר ביקורת, ולתואר הראשון בחרתי תחומים מרתקים, אבל כאלו שיכלתי להרשות לעצמי לא להיות מאוד מוצלחת בהם, כי נו, הם לא התחום שלי. אני חושבת שיש כאן התקדמות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
