לשאוף לנשוף

הנה אני מחזיקה את הארי פוטר השישי. כבר שלשום התקשרו אליי מסטימצקי והודיעו לי שבשבת בין 20:00 ל-22:00, החנות תהיה פתוחה כדי לחלק את הספרים.

הארי פוטר הקודם יצא לפני שנתיים. בדיוק נפרדתי ממשמו, וילד קוסם הוא בערך כל מה שהחזיק אותי בחיים. מצחיק, לא? לפני שנתיים ישבתי אצל זו ש, ואמרתי לה, "את לא מבינה? בין אבישי ומשמו עברו שבע שנים, זה אומר שהחבר הבא שלי יהיה בגיל 39?", וזו ש אמרה לי שזה לא חייב להיות כך. זה באמת לא היה כך.

תמיד חשבתי שאני בחורה של מערכות יחסים ראציונאליות, שעודף רגשות לא יהיה לי בריא. ניסיתי לשכנע את עצמי שחיבתו הפושרת של משמו מספיקה לי. מזל שהוא החליט שזה לא מספיק לו, ולא, בטח הייתי נשארת שם.

בתקופות של שברון לב אני מתקשה לזכור שכל דבר שקורה הוא לטובה, תמיד. בשנתיים האלה למדתי שהדרך היחידה לחפש אהבה היא להכין את עצמי לקראתה, ברגע שאני אהיה מוכנה, כל השאר יסתדר. אני לא חושבת שלולא כל התהליכים שעברתי ואני עדיין עוברת בשנתיים האלה, הייתי יכולה היום להיות עם המהמם.

לקח לי המון זמן לדעת שמישהו שנורא מתפעל ממני זה בדיוק מה שמגיע לי, אחר כך להבין את זה, להפנים, ולדעת שזה יגיע. זה כאן.

אין לי מושג מה יהיה בעתיד, עכשיו יש לי שמש בבטן.

מעניין מה יביא אתו הארי פוטר הבא, האחרון.

הצחיק אותי נורא השבוע הטור של הספקטורית. בזכות ערש הולדתי אני יודעת להגיד "לך תקעווד" במבטא הנכון, וגם "יא סכלה", ואפילו "ווחש", זה לא נשמע ממש טבעי כשזה יוצא ממני, אבל המבטא נכון לגמרי. אני יודעת שקוסקוס טריפוליטאי מנצח, למה השכנה מלמעלה שופכת דלי מים במדרגות כשהילד שלה יוצא לטיול, ושאם החינוך של ההורים שלי היה באמת מוצלח, עכשיו הייתי צריכה להיות מורה ואם לשלושה ילדים.

למרות האותנטיות האשקלונית שאני נוטה להתגאות בה, למדתי בבית-ספר טוב, בשכונה טובה, ואחר כך בתיכון מעולה. מעולה מעולה, אבל לא מנע מחגית לצעוק על שלומי באמצע ויכוח, "יאללה, יא אשכנזי מסריח". זה קצת עורר אצלי בעיות, כי חגית הייתה חברה ממש טובה שלי, היה לי די ברור שאני אשכנזיה, אבל הייתי גם די סגורה על זה שאני לא מסריחה.

הייתי רוצה שהילדים שלי יהיו חנונים. רצוי חנונים ירושלמים, אבל זה כנראה לא יקרה. אני רוצה שהם יאהבו לקרוא, ילכו לסינמטק, ויחשבו שמדריך הטרמפיסט הוא ספר ממש קורע מצחוק. אני רוצה שיהיו להם חברים חנונים כמוהם, ושהם לא יחטפו מכות בגלל זה. באשקלון זה בלתי אפשרי. כולם כאן חטפו מכות, אפילו בבית-הספר האיכותי שלמדתי בו.

מצד שני, כן הייתי רוצה שהם ידעו להגיד "לך תקעווד" במבטא הנכון, ושאם הם יצטרכו ללכת מכות, שלא יחשבו שזה סוף העולם.

אני גם רוצה שהם ידעו שהמציאות הרבה יותר קרובה למה שקורה כאן מאשר למה שקורה שם, לא בקטע אותנטי ומגניב, אלא שמגרש חנייה שכל המכוניות מעוטרות בו בסרטים כתומים לא ייראה להם מוזר.

אני לא חושבת ששני הדברים יכולים עכשיו להתקיים ביחד. כי כל צד הקצין לכיוון שלו. כבר אין כאן בית ספר טוב, ואין תיכון איכותי, ויותר חשוב לי החופש להיות חנון מאשר החופש להיות מחובר למציאות. בכל זאת, זה קצת מצער אותי, שפעם היה אפשר גם וגם, וכבר לא.