מילאתי זה עתה את חובתי האזרחית, הצבעתי. כמובן שהצבעתי למועמדים שאבא שלי אמר לי להצביע עבורם, הוא המפרנס, מה אני יעשה? היה נחמד, אני אוהבת להצביע, אני באמת מרגישה שזה חג הדמוקרטיה כזה, כולם מגיעים לקלפי, מתווכחים עד הרגע האחרון, עושים ספקולציות, מצוין.
ונחזור לחוויות האוניברסיטה שלי, קצת אתרגל, ויעבור לי, אני מקווה. השיעור הראשון בוטל, כמובן שלא הייתה הודעה במענה, למה שתהיה? כי יש כאלה שמגיעים מעיר קטנה בדרום? כי אותם אלה נאלצו לקום מוקדם במיוחד כדי להספיק לגמור איזו עבודה בעסק? למי זה משנה? וכך נפער בחיי חור של ארבע שעות, שנסגר בזה שלקחתי את זו ש לאכול חומוס, היה טעים, אבל לא כזה טעים, חומוס של כוסיות יש להם שם בכנאפה, ואני? אוהבת חומוס של גברים, עם שום, והרבה. ובכלל, עושים הרבה יותר מדי עניין מחומוס, כולה משחה אכילה בצבע בז', מה נהיה? (אני מניחה שאזרחותי הישראלית תישלל ממני בקרוב).
אחי השאטני שלח אותי לדיונון, לחפש לו ספר בכימיה. הספרים של המדעים המדויקים נמצאים אי שם מאחור, היכן שאפילו הסלולארי אינו קולט. היה מפחיד, הרגשתי אהבלה נורא, בחברת כל הספרים המפחידים האלה. הספר לא נמצא.
בדרך לקופה חטפתי שני ספרים, שיהיה, אז מה אם מדף ה- "קניתים אך טרם הספיקותי" עומד לקרוס? (כשהייתי ממש תינוקת נפל עלי מדף מלא ספרי אמנות ופסל שיש, אני תוהה אם זה מסביר דבר או שניים על המשך התפתחותי) אחר כך בקופה, עמד לפני בחור, נראה סתם, סביר, והחזיק ביד ארבעה ספרים, הצצתי לראות מה היה לו שם: דרור בורשטיין, דרידה, אגי משעול ורחל חלפי. מייד מ"סתם, סביר", הוא הפך ל- "אהמ, מועמד ראוי", או – שורו הביטו וראו, הומו אינטלקטואלוס עומד לפני! הוא הציץ על הספרים שאני החזקתי, ברונובסקי ויונה וולך, וגם אצלו המבט השתנה מ – "פסדר, חמודה", ל-"ואללה, שווה". בכלל, אני אוהבת לראות את טקסי החיזור הקטנים האלה, בחורה מסתכלת על בחור ומטה את הראש הצידה, כאילו אומרת לו, "שיואו, אתה כזה מעניין", בחור גורם לבחורה לצחוק ויודע שעכשיו יש לו סיכוי, המבט הבוחן הזה של גברים, שבשבריר שניה עושים סקירה מלמעלה למטה, בחזרה, וכשאת חולפת על פניהם בודקים אם התחת שווה משהו. לפעמים אני נורא אוהבת אנשים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
