אתמול הגשתי שלוש עבודות, שהן למעשה 8 נקודות אקדמיות. שלוש. מכיוון שהחלטתי להיות אדם אחראי אחת מהן אפילו עשיתי שלשום, אחת כבר ישבה לי בראש בצורה די יציבה (פפפחח) והשלישית... נו, כולם יודעים שהמחזות של בקט ממש קצרים, מה הבעיה, לקרוא ביום ההגשה ולחרטט משהו? יש לי הרגשה שהציון יהיה בהתאם.
כשהגעתי לאונ', באחת וחצי, גיליתי שהייתי אמורה להגיש את השלישייה עד 13:00, אצתי למזכירות, מלמלתי משהו על אשקלוניות, גמלים, חליבת בוקר של העיזות; המזכירות, מרוב רחמים על נחשלותי, אמרו לי שזה בסדר, אבל להזדרז ולהגיש. מה להגיש? עוד הייתי צריכה לכתוב. כך ישבתי בספרייה בחריצות, חבטתי במקלדת בזעם קדוש, ויאללה, יצא משהו, הגשתי.
בערב חזרתי הביתה, לשבת על עבודה אחרת, בשכר הפעם, שהדד-ליין שלה היה לשמונה בבוקר (אני מתחילה להשתפר, בעבודה האחרונה לעורכת המרשעת, שלחתי לה את הכתבה לפני שהיא התקשרה לצעוק עליי). בשבע בבוקר גמרתי, שימו לב: שעה שלמה לפני הדד ליין! שלחתי, הלכתי לישון והבוקר קמתי לשחר של יום חדש: אני אדם חופשי ממחויבויות מעיקות, ויכולה להקדיש את עצמי בלב שלם ובנפש חפצה לקריאת הארי פוטר. חיי מזמן לא נראו אופטימיים כל כך!
כעת עליי להחליט אם אני רוצה תיזה או לא. מכיוון שאני אדם החלטי, אני משנה את הרעיונות לתזה בהתאם למצבי באותו רגע: בהתחלה רציתי לכתוב על "הרווקה הספרותית בספרות העברית", כששקלתי לעשות ילד עם זוג פייגעלך חשבתי לכתוב על "דפוסי משפחה חדשים בספרות", וכעת, הנושא שמעניין אותי הוא "יחסים בין אמהות ובנים יחידים בספרות" (כן, המהמם בן יחיד). מכיוון שאני אדם עצל, סביר להניח שאם אכתוב תיזה, אני אמשוך אותה עד שהילדים יגמרו את הקולג'. אם אני מחליטה לעשות בלי תיזה, אני צריכה לעשות עוד סמינריון וגמרנו. אלוהים, כמה החלטות בשביל מוח אחד קטון!
בפינת התרבות: הייתי בהופעה של "האנשים" והיה ממש נעים ונחמד.
בפינת ה"אמרתי לכם!": לורדי אכן יש בן בבטן, הי הי, ידעתי!
בפינת הכוס אמק ערס: כמה גלוזמן מתכוון להתעכב עוד עם הציון בסמינריון?!
פאק, איזו הקלה!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
