לשאוף לנשוף

מדור קטן עם אלה גוטמן. אלה, למי שלא היה חלק מסצנת הדאנס לפני... נו, די הרבה שנים, למה להיות קטנוניים עכשיו? היא אחת הדיג'ייס האהובות ביותר שהיו כאן. לא היה אצלה קטע של מוזיקה איכותית, או אקספרימנטלית, או שטויות כאלה. היא הייתה עולה לעמדה ומעיפה את כולם ישר לשמיים, עם המוזקה הכי רקידה שאפשר לתאר. אני זוכרת זריחה אחת ב"אוקטופוס", היא עמדה שם, קטנה בלונדינית ומחויכת, ולא נתנה לקהל להפסיק לרקוד, טרק אחרי טרק אחרי טרק. 

סביר להניח שאני כבר לא אראה יותר זריחות כאלה כשאני לבושה בבגדים זעירים ומסוממת עד קצות השיניים, כמו שסביר להניח שאני כבר לא אלבש חצאיות קפלים בסגנון נערת בית-ספר אנגלי, ורוב הזמן זה בסדר גמור, יש דברים שראוי להם להישאר לאחור. אבל פתאום נהייתה לי קצת נוסטלגיה.

ברוס ספרינגסטין הוא אחד הזמרים האהובים עליי. התחלתי לשמוע אותו בכיתה י', כי תמיר נורא אהב אותו, ואני נורא הייתי מאוהבת בתמיר, טוב, נורא הייתי חרמנית על תמיר, אבל בכיתה י' לא ממש מבדילים בין השניים. ברוס הוא אחד משלושת הזמרים שתמיד אמרתי שאם הם יגיעו ארצה אלך לראות אותם, לא משנה כמה יעלה כרטיס. השניים האחרים היו guns N'roses ו-U2, שניים מתוך שלושה זה לא רע, ואני משוכנעת שאני עוד אראה את ברוס בהופעה.

אתמול נהגתי לי ושמעתי אותו, בווליום די גבוה, כדי להתגבר על הרעשים שברלינגו המנוולת עושה (ד"א, היא למכירה, ואני ממש מוכנה להתפשר בנוגע למחיר, אז מי שרוצה ברלינגו מנוולת עם טסט לשנה, נא ליצור קשר במדור). ופתאום, לראשונה, הקשבתי למילים של השיר Human Touch, ואז שוב, ושוב, ותשמעו, לא סתם אני אוהבת את הזמר הזה.

אני יודעת שנורא מעצבן לקרוא שירים באנגלית, אבל תתאמצו, אפילו תורידו, כמות החמלה והצער שיש בשיר הזה קורעת לב. האנושיות, המבט המפוכח אבל משולל הציניות, בנוגע לבדידות, אשליות, התפכחות מאשליות, הרצון במישהו שהמגע שלו ירחיק את הבדידות, ולו לכמה שעות.

אני חושבת שמה שאני הכי אוהבת בשיר הזה זו העובדה שהוא מסוגל להגיד שהוא בודד, עייף ונזקק בלי להיות פתטי. צריך להיות אדם מאוד שלם עם כדי להיות מסוגל להודות ברגשות האלה, ועדיין לשמור על תחושה של ערך עצמי.

כדי לא להיות כבדה מדי, פינת הסקר:

סקס על הבוקר, אוהבים או לא?