לשאוף לנשוף

רגעים קטנים של חסד, בהם אנחנו סותמים את הפה סוף סוף, ונותנים לגוף לדבר. ושוב אני תוהה, לגוף, יש מה להגיד?

גולדשטיין הגמד חזר. יותר נכון, החזרתי אותו. ארוכה הדרך שעברנו, אין בושה. אני יכולה להתקשר אליו ולהגיד, "גולדשטיין, אם אתה לא מחזיר לי צלצול אני אתקשר אליך משיחה לא מזוהה, ואז תקבל הטפה בפולנית, לא מיותר?", ואז, או שיתקשר, או שאטיף לו בפולנית. מה שיבוא קודם.

הכרנו דרך אחותו, הידועה, בחוגים מסוימים, בשם ה-

Psycho bitch

הוא לא יודע שככה אני קוראת לה. במין מערכת יחסים קצת סוטה, היא מסדרת לו זיונים, או סידרה, ואחרי זה מעבירים דאחקות על הבחורות. ז'תומרת, זה היה משחק פרטי שלה, אני לא חושבת שהוא הבין במה הוא משתתף. הייתי מעין מתנה בשבילו, לא שידעתי את זה אז, ולא שלו הייתי יודעת, הייתי מוותרת.

הלכתי לבקר את אחותו, כשיצאתי לעשות פיפי הוא איגף אותי במסדרון, הצמיד אותי לקיר, דחף את הלשון שלו לשקדים ואת היד מתחת לחולצה.

"מתי?"

"בהזדמנות הראשונה"

ההזדמנות הראשונה הייתה מצחיקה, ישנו על מיטת נוער נפתחת, ובדרך מוזרה נתפס לו הזין בין שתי המיטות, היה כואב, אבל הוא הוכיח מי כאן הגבר.

אחר כך הטילה וטו דו כיווני. כבר לא אהבתי אותה, כך שלא הייתה לי שום כוונה לכבד את הוטו, אבל היא הייתה בטוחה שהוא אוהב אותה מספיק כדי לוותר. תמיד תהיתי על זה, היא אחותו, היא לא יודעת שאסור לבקש ממנו כלום?

כל פעם היה לו קעקוע חדש. קעקועים מפחידים, מפלצתיים, השראה ישירה של גייגר. איך כל המופרעים מוצאים את גייגר? זה תמיד סקרן, כשהוא יבוא, איזה חלק מהגוף שלו יהיה מכוסה במפלצות?

בשלבים הראשונים של השגעון הייתי מעמיסה פעם בשבוע תיק עם דיסקמן, ג'וינט ובקבוק מים, והולכת רחוק רחוק, מהבית בר"ג לים של תל אביב, ללכת רחוק, שהגוף יהיה עייף, שיכאב יותר מהנפש. משם הייתי מתקשרת אליו, והוא היה בא, או שלא. אחר כך השתגעתי, נעלמתי, וכמה חודשים אחרי שחזרתי לתפקד קראתי את "נער קריאה", והרגשתי צורך להתקשר אליו. הוא שמח לשמוע ממני, לאן ברחתי, ומה פתאום אני לא תלאביבית יותר?

שלב חדש התחיל, היינו חברים טובים. נפגשים פעם בשבוע שבועיים, ישנים ביחד. הפסקנו להזדיין מתישהו, לטענתו הפכתי לפרה עצלה, והוא לא מבין למה הוא צריך לעשות לבד את כל העבודה. זה כבר לא שינה, לכל אחד הייתה אוטונומיה על הגוף של השני, אוטונומיה אמרתי, לא בלעדיות. הייתה גם קנאה מתונה. לא כזו שתגרום למישהו להיות נאמן, אבל שתגרום לנו לא לחבב את המחשבה שיש אנשים אחרים. המטוטלת הזו – מה עדיף? קנאה או בלעדיות? ויש מקרים, שעדיף לקנא, אולי כשכבר מספיק בטוחים במה שיש, ויודעים שזה בסדר, יש אחרים, ויש אותנו.

שאלתי את עצמי למה כל כך חשוב לי לשמור עליו בחיים שלי, ומעבר לאהבה, אני חושבת שזה בגלל שהוא האיש היחיד שראה אותי בשפל, ולמד לאהוב את מי שיצאה מהביצה. אין תדמיות, לא צריך לשחק. הטלפון השני אחרי שמשמו עזב היה אליו. הלכנו לשתות, וכשיצאתי מהבית שלו – לא שכבנו, יש לו חברה, הוא מאוהב – הוא עמד במדרגות, וצעק אחרי, "מותק, אולי נהיית שמנה, אבל התחת שלך מוצק כמו תמיד", צחקתי.

והיום הוא התקשר,

"נו, את הוללת?"

"קצת, כרגיל"

"ספרי לי", ונזכרתי במטוטלת, אם הוא לא יכול לזיין אותי, הוא יכול לפחות לשמוע על אחרים, נותן תחושת שליטה מסוימת.