הלכתי לראות את הסרט "סמוראי דמדומים" בסינמטק. כשנכנסתי לקחת את הכרטיס ראיתי מישהו מוכר לי, ולקח לי כמה שניות, כנראה של הלם קטון, לזהות שזה משמו. אני קניתי לו את המנוי לסינמטק, קניתי לשנינו, מנוי זוגי, שוין.
היה מוזר, התרגשתי בצורה חיננית שכזו. שמתי לב שהוא לבש חולצה שלא הייתה בזמני, של קסטרו-מן. צחקתי עליו קצת שהוא התחיל ללבוש אופנה של אומואים (לא שגיאת כתיב, אומואים, בניגוד להומואים, הם הגברים הרגישים האלה, שכותבים מהשחלות ומאוד מחוברים לצד הנשי שלהם), הוא אמר שהוא ציפה שהשיער שלי יהיה קצר יותר, ולא שם לב למשקפיים החדשים. אני נורא אוהבת איך הוא נראה. למרות שזו ש טוענת שבמקרה הטוב ביותר אפשר להגיד עליו שהוא נאה, יש לו עיניים ירוקות, אבל לא ירוק תכול כמו שלי, אלא ירוק חד משמעי. פעם שאלתי אותו מה היה צבע העיניים של החברה הקודמת שלו, הוא לא זכר(הוא עיוור צבעים, כך שאין לו ממש מושג, עצוב לחיות בעולם בו לצבעים אין מקום), ושפתיים נורא יפות, אדומות כאלה, כמו של תינוק מפונק, שלא אהבו לנשק אותי, וגם הגוף שלו, חסון כזה, קיים, גוף שאפשר להישען עליו. שמחתי שהוא חינך אותי לא לגעת בו, היה הרבה יותר קשה לו היה אחרת, ורק עכשיו המגע היה נאסר עלי. אני לא יודעת מה אני מרגישה. לא עצב, גם לא דכדוך, אני מרגישה משהו בכלל? ואולי אני מדברת כאן מהרהורי לבי, אבל נראה היה שעבר בו הרהור חרטה.
אם הוא היה רוצה לחזור, הייתי חוזרת? התשובה המיידית היא כן, אבל אז אני צריכה לאזן אותה עם הבדידות שהרגשתי אתו, הסקס הגרוע, הגרביים ובקבוקי הקולה המפוזרים בכל מקום, וגם את זה אני צריכה לאזן במחוות בלתי פוסקות של דאגה, דאגה שלעולם לא אדע אם הייתה אישית, או נבעה מחינוך פולני מוצלח במיוחד.
מזל שאני לא צריכה לקבל החלטה כזו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
