לשאוף לנשוף

ביום שישי ישבתי מול האיש העצוב ביותר שיצא לי להכיר. רוב השיחה הוא לא יכל לדבר, כי הדמעות חנקו אותו, או שהוא נשם עמוק, בנסיון לעצור את הדמעות. הוא כבר שנה במצב כזה. ואני? אני הרצתי בראש את הסימפטומים של דיכאון קליני, אחד אחרי השני, ועשיתי "וי" דמיוני קטן ליד כל אחד מהם. אחרי שיחה של חצי שעה עם פסיכיאטר, או רופא משפחה מודע, האיש הזה היה מקבל תרופות, מהסוג החזק. שאלתי אותו אם הוא בטיפול או משהו, הוא ענה לי שהיה פעמיים אצל פסיכולוגית, אבל הפך את הפגישות למאבקי כוח. אני מתה על האנשים האלה, שבאים לפסיכולוג כדי לעשות תחרות על מי משתין יותר רחוק, ואם הוא יותר אינטליגנט מהשרינק, מה זה אומר? שיש לו כלים לעזור לעצמו?

ידעתי שאין שום דבר שאני יכולה לעשות, רק לחכות שהזמן שאני אמורה לעבור אתו יגמר, ואוכל לרוץ למכונית, להתניע אותה, להדליק סיגריה ולברוח משם כמה שיותר מהר. אהיה אכזרית – לא היה שום דבר שרציתי לעשות כדי לעזור לו, רק לא להיות שם. זו לא הייתה הפעם הראשונה בה ברחתי מאנשים ששקועים בביצה. גם לשחר עשיתי את זה פעם, למרות שעם שחר היה פחות נורא, זה היה בא והולך, והוא גם מאלה שבאיזושהי רמה נהנים מתחושת היסורים. (שחר, לא תעלב, אתה יודע שאני מתה עליך)

בדרך חזרה, מנסה לזכור איך זה להיות שם, מנסה לשכוח איך זה להיות שם, תוהה איך זה שיש אנשים שנמצאים שם, ומקבלים את זה כגזירת גורל. ההרגשה? כעס. באותו רגע לא היה לי מקום בלב לאמפטיה, רק כעס.

אחר כך נרגעתי קצת, ונזכרתי שבפעם האחרונה שביקרתי שם, אחרי שלושה סיבובים קודמים, שכחתי במה מדובר, וגם אני חשבתי שמה שקורה לי הוא מן-אללה, ושתחושת חוסר התכלית, אין שום דרך להיפטר ממנה. לולא אלי, לולא החלק הרציונלי שבי, שהמשיך לעבוד, לא הייתי חוזרת לתרופות, בטח הייתי מתגברת מתישהו, אבל הרבה יותר לאט. אבל שוב אני שוכחת, שעצם הרצון לשפר את המצב כבר מעיד על תחושת תקווה מסוימת, שאנשים מדוכאים נוטים לאבד, ושוב, ביצה או תרנגולת?

אני חושבת שלנשים יותר קל גם בתחום הזה, הדיכאון שלנו לגיטימי, אנחנו לא אמורות להתגבר עליו כמו גברים. מותר לי להתקשר לאנשים שאוהבים אותי ולהגיד "רע לי!", או לשכב מתחת לשמיכה ולבכות ימים שלמים, גברים אמורים לנסות להתגבר לבד, אני שמחה שזה הולך ומשתנה, אני מקווה שהאיש העצוב יבקש עזרה, אני מקווה שמה שיש היום יוכל להועיל לו, אני מקווה שהפגישה אתי לא גרמה לו עוד נזק.

ומייד נעבור לחלק ההומוריסטי של הערב: היום פנחס, הבעל בית של רחבאל, לוקח אותי לחתונה - על תקן הבייב. תמיד רציתי שיקחו אותי לאנשהו על תקן הכוסית. הנה, בנות כעורות – יש תקווה, מישהו פעם עשוי לקחת אתכן לחתונה! לו היו אומרים לי את זה בכיתה ט', כשנלחמתי בחצ'קונים ובעובדה שאתי הרבה יותר יפה ממני, אולי זה היה מנחם קצת. אמנם הייתי הבחירה השניה של פנחס, אבל הבחירה הראשונה הייתה ט', ואני, אם אני הבחירה השניה אחרי ט', לא רק שרואה בזה מחמאה, אלא אומרת תודה הרבה.

לאור מעמדי הרשמי כבייב שאלתי את פנחס מה הוא מעדיף שאלבש – את השמלה האדומה, שמקבלים מה מבט פנורמי על הפטמות שלי, ושסע הגב שלה כה עמוק עד שרואים את הקעקוע בעצם הזנב, או את השמלה השחורה, שצריך להתאמץ קצת כדי לקבל מבט צידי על הפטמות שלי, ורואים רק את הקעקוע בשכמה. פנחס החוויר, השתנק, ובשארית כוחותיו מלמל "בלי פטמות! בלי פטמות! לחתונה תרבותית אני לוקח אותך!", נעלבתי בשם הפטמות שלי. עכשיו אני אחפש בחנות תחפושת של נזירה, וככה אלך לחתונה, מקסימום הוא יוכל להציג אותי לאורחים בתור פינגווין המחמד שלו.