לשאוף לנשוף

בגיל 17, אולי 18? לא, זה היה לכבוד יום ההולדת ה-18, רונית שרף שאלה אותי מה אני רוצה במתנה ליום ההולדת, ועניתי שאני רוצה את הוידיאו של rattle and hum. הסרט בדיוק רץ אז בבתי הקולנוע, אבל לא היה שום סיכוי שהוא יגיע לאחד משני בתי הקולנוע שהיו אז באשקלון (או אולי היה אחד? לא זוכרת), ומי היה הולך אתי לראות את זה בתל-אביב? (לא, האופציה ללכת לבד לסרטים הייתה הזויה מדי, זה היה משהו שרק אנשים ממש אומללים עושים).

ב-88 U2 הייתה בת 12, היו להם שבעה דיסקים שהאחרון שבהם, the joshua tree, גרם למבקרי מוזיקה ברחבי העולם להשפריץ ניטים, ובצדק. אבל אותי לא העסיקה המוזיקה אז, אלא הדמות הקטנה של בונו. מצחיק לחשוב שכבר אז הוא היה מגלומן מספיק כדי להריץ פרוייקט כמו הראטל, כנראה הוא התחיל מאז לתכנן את עתידו כמוזיקאי שמתישהו יקבל פרס נובל לשלום.

אתמול ראיתי את הוידיאו, אחרי המון שנים. כולנו היינו הרבה יותר צעירים אז, לאדג' היה שיער, לאדם קלייטון היו משקפיים, ולארי מולאן (הטמבל עם התופים) ישב מאחורי התופים, ונראה טמבל. 

כשציפיתי בוידיאו נזכרתי איך כבר בגיל 18 הוא סקרן אותי מספיק כדי שכבר באותם ימים משוללי אינטרנט אני אלך לבדוק מה קרה ביום ראשון הארור, מה הסיפור עם מנסון והשיר "הלטר סקלטר" של הביטלס, ומה בדיוק מרתין לותר קינג עשה, שמגיע לו שיר מקסים כמו "in the name of love", אפילו הבנתי למה בונו כל כך זועם על האירים האמריקאים שתומכים ב-IRA, בערך מאותה סיבה בגללה אני זועמת על היורדים שמרשים לעצמם להיות נורא ימניים כשהם יושבים בגולת מיאמי הדוויה.

זו הדרך היחידה שאני מסוגלת ללמוד בה, רק דברים שמעניינים אותי, רק לבד. באונ' מעולם לא קראתי את מה שרשמתי בכיתה. אני קוראת את כל הסילבוס ואז עונה על מה שצריך לענות. גראף הציונים בתואר הראשון שלי ממש מראה את זה - עלייה חדה בציונים ככל שמספר קורסי הבחירה עלה ולמדתי מה שמעניין אותי. אתמול חשבתי מה היה קורה אם במקום להעיק עליי כל כך הרבה שנים עם מקצועות שלא מעניינים אותי כהוא זה, היו נותנים לי להתפתח בעיקר במה שאני טובה זו. ז'תומרת, כן היו מלמדים אותי לחשב אחוזים (כדי לדעת כמה אני מרוויחה בסוף עונה) ושיש כוח משיכה, אבל מעבר לזה, נותנים לי לרוץ בדברים שאני ממש טובה בהם.

אה: ואתמול כשצפיתי בבונו מתפתל בקלטת, הבנתי למה אני מחבבת בנים נמוכים: יש בהם משהו נורא אינטנסיבי, חי כזה.