מישהו כאן קרא את ספר הבישול המתוק להפליא "ספר משפחתי", של גיל חובב, המתוק להפליא גם הוא? לא הייתי לוקחת מהאיש מתכון בשום מצב (כדי להוסיף טעם לקרפצ'יו, תפזרו עליו טיפונת אבקת מרק פטריות, יהיה מעולה!), אבל הוא כותב בכזה חן מרהיב. זה ספר הבישול היחיד שבסופו מחיתי דמעה. בד"כ גם כשאני מבשלת אנשים מוחים דמעה, אבל זה רק מכיוון שהגאונות שלי בתחום הבישול טרם זכתה להכרה.
ממה נמאססס לי? עופר גלזר הורשע. קורה, מתישהו לכמה נשים יש מספיק אומץ כדי להתלונן נגד גבר שכופה עליהן את עצמו, גם אם מדובר בבעלה של האישה העשירה בישראל. אבל הארץ לא אוהב את זה, זה פוגע להם בחוקי החיזור, נו, למה נשים הן לא חברמ'ניות שמבינות שזה שמישהו שולח להן ידיים לשדיים זה כי הן נורא כוסיות, מה קרה? קצת חיזור לא מחמיא להן? שימו לב לתגובות במאמר - למרבה השמחה, הן די מאוזנות.
אורית קמיר כתבה על זה פוסט מאוד מעניין ב"רשימות", תקראו.
ממה עוד נמאס לי? מזה שלנשים אסור שתהיה דעה, אלא אם הן כוסיות מדהימות. למה בויכוח עקרוני לגמרי המשקל שלי אמור להיות חלק מהדיון? אם אני רזה אז מותר לי לדבר נגד שלטון הרזון, אבל אם אני שמנה ברור שדעתי מושפעת רק מזה? ואם אני מכוערת, זה אומר שבזה נגמרה התבונה שלי, וכל הדעות שלי מושפעות מעובדת הטבע המצערת הזו? כשלגבר יש דעה, מניחים שהוא הגיע אליה אחרי מחשבות רבות, והיא לא מושפעת ממצב הכרס שלו, אצל נשים ההנחה הראשונית היא שכל דעה מושפעת ממרמור, שקשור ישירות להיקף הירכיים, או לקיומו של זכר משמעותי בחייהן. נמאססס לי!
עוד דבר חשוב: הפוסט הזה של מרגי. אני משוכנעת שכל אלה שעכשיו ששים להשוות את עצמם ליהודים ואת חיילי צה"ל לנאצים נורא הזדעזעו כשסרמאגו עשה אותו דבר, כי אסור להשוות את השואה לכלום, זו הרי זילות השואה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
