לשאוף לנשוף

אחת מתופעות הלוואי של חיינו כנשים משוחררות וחופשיות היא שרובנו מגיעות למערכת היחסים שתהיה המשמעותית, או אחת מהמשמעותיות, (בכ"ז, יש סיכוי של 26% שנתגרש), עם ניסיון לא מבוטל במערכות יחסים. אם אני צריכה לשקול יתרונות מול חסרונות, היתרונות במצב הזה גוברים על החסרונות, וגוברים בגדול.

כולנו התאהבנו, אהבנו, נפרדנו, לבנו נשבר, חשבנו שנמות, לא מתנו, הודענו שאנחנו עוברות למנזר או הופכות ללסביות, והתחלנו הכול מהתחלה (חוץ מאלה שמלכתחילה היו לסביות).

ככל שעוברות השנים, אהבות הופכות תכליתיות יותר. אם בתיכון האהבה התקיימה רק למען עצמה, עכשיו אהבה אמורה להוביל לעוד כל מני דברים: מגורים משותפים, נישואין, משכנתא, ילדים... כל שלב אמור להוביל באלגנטיות לזה שאחריו. כאילו מגורים משותפים הם שלב מקדים לנישואין, ואז ילדים, אי אפשר לנוח, יש יותר מדי סימני "וי" לסמן בחיים.

יש הרבה דברים שלא חביבים עליי בקטע הזה. אני לא אוהבת את שלב המגורים המשותפים כשלב ניסוי הכלים. זה ללכת עם ולהרגיש בלי - כן משק בית, לא מחויבות אמיתית. אבל זו אני, וזו כנראה שריטה שנשארה לי ממשמו (אחת מרבות), שלפני שעברנו לגור ביחד טרח להבהיר לי שזה לא אומר שאנחנו מתחייבים לשום דבר.

אבל יש מגמה שמפחידה אותי ואלה זוגות מונחי מטרה.

מכירים, מתאהבים, עוברים את החודשים הראשונים בתוך ענן, אחר כך מתרגלים, ונעים ביחד, לא הרבה יותר מזה, אבל נעים זה חשוב. אחרי שנה וחצי, שנתיים, כבר אין על מה לדבר. לא כי זה כורח גורל, אלא כי רובנו מעדיפים להתייחס לבן הזוג כאל נעל-בית נוחה ולא כאל מישהו שאסור שיהיה ברור מאליו.

כשכבר ממש אין על מה לדבר, מרימים הפקה מס' 1: חתונה. חתונה זה יופי, אפשר להתעסק בזה לפחות חצי שנה קודם, ועוד כמה חודשים אחר-כך. אני לא מבינה איך כל פעם שמישהו כאן בישרא מספר על זה שהוא היה בחתונה קטנה וצנועה כולם מתמוגגים ואומרים שגם הם חולמים על כזו, ואיך בסוף כולן מוצאות את עצמן דחוסות בזוועת תחרה עם בייבי-ליס בשיער, אבל זו תהיה מהצד.

אחר-כך, כדי לא לשים לב למה שבאמת קורה, אפשר לקנות דירה ולהתעסק המון בחרסינות ונישות, או לעשות ילדים, שמספקים תעסוקה אינטנסיבית לכמה שנים טובות. אפשר גם לשלב בין הדברים, אין מניעה.

אני לא רוצה ככה. אני מניחה שאי אפשר לגמרי בלי להתרגל, אבל אני לא רוצה להתייחס לבן-הזוג כאל נעל בית, אני לא רוצה להתחתן כי בעצם אין לי על מה לדבר אתו, או ללדת כדי לכסות על הוואקום בחיי. הבעיה היא שכדי שזה לא יקרה צריך לשמור על מודעות בלתי פוסקת של שני הצדדים וכנות מקסימלית. מודעות בלתי פוסקת היא דבר נורא מעייף, וכנות מקסימלית היא דבר נורא מפחיד, אבל לא נראה לי שאפשר אחרת.

הפוסט הזה של מרגי: תקראו, כל מילה בסלע.

וכדי שלא תגידו שלא מעניין באשקלון: ביום ראשון המלכה האם התקשרה אליי נסערת ומשולהבת, כדי לספר לי שאתמול הייתה המון משטרה סביב הבית של משפ' פרי, ומעניין מה קרה. הנה מה שקרה.

המחשבה על זה שאני גרה במרחק שני בתים ממשפחת פשע מפוארת ממש עושה לי ריגושים בנשרק'ה.