לשאוף לנשוף

שלשום התווכחתי עם אינדי, זה לא משהו מאוד ייחודי או מסעיר. אם יש מישהי שיכולה להקפיץ אותי מ-0 ל-130 בשלוש שניות זו היא. אחרי כמה שעות של עצבים, הכול נמשך כאילו כלום. אנחנו עושות את זה כבר שנים.

זו כנראה אחת הבעיות עם אנשים שמכירים ממש טוב: הם יודעים בדיוק איפה לגעת כדי לראות אותי חושפת שיניים, גם זה לא כזה נורא, כי אני מכירה את הנקודות האלה אצלם, ואני די רחוקה מלהיות פוליאנה כשמעצבנים אותי. מלבד היכרות עמוקה, הכנות הזו תלויה בגורם נוסף, וזה ביטחון מלא בקשר. לא נפסיק להיות חברות כי היא עצבנה אותי, הכעס לא יימשך יותר מדי זמן, אומרים, מתעצבנים, עוברים הלאה. גם עם הסיגניפיקנט זה כך, היא אמנם הרבה פחות מעצבנת אותי, אבל גם אתה מותר להגיד הכול.

אם יש אנשים שממש חשוב לי שיהיו בחיי, אלה האנשים שמכירים אותי מלפני לפנים, מחבבים אותי מאוד בכל זאת, ולא פוחדים להגיד את האמת, גם כשהיא הכי מסריחה בעולם. החיבה היא גורם קריטי כאן, כי הביקורות היחידות שאני מסוגלת לקבל (וגם זה בקושי, אני איומה בקבלת ביקורת) היא מאנשים שאני יודעת שאוהבים אותי מאוד. אנשים שאומרים לי שאני נהדרת זה יופי, אבל זה הרבה פחות חשוב מאלה שיודעים ליישר אותי, לגרום לי לצאת מאיזשהו קיבעון, או בכלל, לחשוב קצת.

לפני כמה ימים ניסיתי להבין למה לא הכרתי חברות חדשות מישרא. הכרתי המון בנות כי אני נורא סקרנית וכי כולן עושות רושם מעולה (על בנים אני לא מדברת, היו לי כאן שתי היכרויות למטרות רומנטיות, ובשתיהן יצא בינגו). תמיד היה מאוד נחמד, אבל לא יצא לי לעשות את הצעד הנוסף הזה שמכניס אותן לחיי בתור כאלה שמותר להן להגיד הכול, ואני אספוג את זה. מכיוון שאני פלצנית נורא, הטענה הראשונה שלי הייתה, "המדיום, המדיום הזה נורא מתעתע, קשה להתגבר על הפער בין הכתיבה למציאות", אחרי שהסיגניפיקנט גמרה לצחוק עליי, היא תהתה אולי זה משהו טריוויאלי יותר, אולי, נגיד, מחסור בזמן?

תמיד רציתי להיות נורא מקובלת, מאלה שכל הזמן מתקשרים אליהן ויש להן המון אופציות לבילויים וזה. זה מעולם לא ממש קרה. תמיד היו לי חברות טובות, אבל מעולם לא היה לי חבר'ה. חבר'ה נראה לי משהו ממש מגניב. אבל הבעיה עם חברים היא שצריך להשקיע כל הזמן. פעם הדודה הייתה צוחקת עליי שאני מתייחסת ליחסיי עם הסיגניפיקנט כאילו אנחנו זוג נשוי. אבל זו הדרך היחידה שראויה בעיניי. הבנתי שככה אני רוצה שכל החברויות שלי יהיו: מחויבות ואמיתיות, ואי אפשר להיות מחויבת ליותר מדי אנשים, הנפש שלי לא מספיק גדולה.

מצד אחד זה קצת מבעס, כי זה אומר שלעת עתה אני תקועה עם כל האנשים המעצבנים האלה שיכולים לגרום לי לרצות לרצוח אותם ואז לקפוץ בזעם על גופתם המשוסעת, מצד שני, קשה לי להסביר כמה משמח אותי שיש אנשים כאלה בכלל, שיש אנשים שמכירים אותי לגמרי, וממשיכים לאהוב אותי, כי כשהם אומרים שאני נהדרת, הם יודעים בדיוק על מה הם מדברים.