עליי להתוודות, איני מה שקוראין "אישה מטופחת". זאת אומרת, לא אכפת לי להיות אישה מטופחת, אבל זה כרוך בהמון מאמץ. כך יוצא שפעם בכמה חודשים אני אוחזת באפיליידי שלי ומורטת ראנדומלית, תוך קללות נמרצות והשארת שבילים עבותים של שיערות שאני משכנעת את עצמי בחדווה שאף אחד לא רואה, כי אני בהירה.
פעם בעוד יותר חודשים אני מכתת רגליי לאביטל המרשעת, ומרשה לה לעשות לי כל מני דברים שאני לא מרשה לאף אחד אחר בעולם לעשות, כן, זה כולל גם עיסוי בשמנים באזורים אינטימיים, אבל אני קצת מתביישת לדבר על זה.
אני מניחה שלו זה היה יותר חשוב לי, הייתי יותר מטופחת, אבל בדיוק שביל זה לאלוהים יש חוש הומור ממש בעייתי, ואחרי שכתבתי כאן אלפי פוסטים, אם לא יותר, על למה כפמיניסטית אני לא מגלחת את נשרק'ה, אלוהים בחר לשלוח לי בן זוג ש(איך ניחשתם?) אוהב כוס מגולח.
מאבק איתנים מתחולל בנפשי הרכה. הרי ככל אישה, אני מאוד רוצה לשמח את הגבר שלי, מצד שני, מה אני יותר, אישה או פמיניסטית? האם העברת תער על פני המקומות הקדושים אין פירושה הפניית עורף למאה ומשהו שנות פמיניזם? מה וירג'יניה וולף הייתה אומרת על זה? ואילו לעומת זאת, איך עליי להתמודד עם המבט העצוב על פניו של המהמם בכל פעם שהוא מסתכל לשם ומגלה ששוב לא לקיתי בקדחת קרחת הערווה? בסופו של דבר, תאמינו או לא, הפמיניסטית ניצחה, כן כן.
אני מודה, היום כשהלכתי לאביטל המרשעת שקלתי לבקש ממנה להסיר הכול, אבל אז שמעתי את נעמי וולף לוחשת לי באוזן, "הנה, גם את קורבן עלוב של השתלטות האסתטיקה הפורנוגראפית". הו לא, לחשתי לעצמי. נוצותיו של הנשר הזה לא יימרטו, טוב נו, לא יימרטו לגמרי, לא צריך להגזים.
שירטטתי לאביטל המרשעת את גבולות הגזרה, והאישה ביצעה את ההוראות בקפדנות הנאצית האופיינית לה. מה אני אגיד לכם... חבל שמהוגנותי הבורגנית מונעת ממני להוסיף צילום, כי אני די משוכנעת שכרגע יש לי את הכוס הכי חתיך ביקום.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
