כתבתי את הקטע הזה לפני שלושה חודשים, באמצע אוגוסט. התכוונתי לשלוח אותו לאתר הבורדו ההוא, של הבנות המאגניבות, ומשום מה לא שלחתי, לא זוכרת למה. הקטע נכתב חמישה ימים לפני שפתחתי את הבלוג, ועד עכשיו הוא שכב לו על ההארד דיסק.
מאז כתבתי רק לכאן. ואיכשהו זה הרבה יותר מספק. כשקראתי את זה, זה היה כמו לקרוא משהו של מישהי זרה, הכתיבה הכוללנית, הצורך להיות שנונה, ועדיין, זו אני שם. אני תוהה אם הבלוג שיפר לי את הכתיבה או לא, כנראה שלא, אבל הוא ריכך אותה, המלחמות הן שלי, הכאבים הן שלי, ההתלבטויות הן שלי, אני לא כאן כמייצגת של מלחמת המינים, אלא של האני הפעוט שלי.
וקיטשי ככל שזה ישמע, רציתי להגיד תודה שהדבר מתאפשר בכלל.
לפני כמה ימים ידיד שלח לי ידיד את הלינק הזה, בטח לכולם יש מישהו ששולח לינקים לדברים מגניבים. אני בדרך כלל מוחקת את המיילים האלה, כי לא בא לי לחתום על עוד עצומה נגד אכילת כבד אווז ובעד חופש וחירות למורדים הטאמיליים. משום מה את המייל הזה פתחתי, ואפילו הלכתי בעקבות הלינק.
קראתי את המאמר, מלמלתי לעצמי, "נו שוין, עוד אחד שמנסה להפיל את הבעיות שלו על המין השני", אבל אז שמתי לב שאני שייכת לאוכלוסיית הסיכון שהוא מדבר עליה, אני רווקה, אני בת יותר משלושים, (32 בפברואר הבא, עובר מהר כשנהנים) לכן לדבריו, כבר מגיל 26 היה עדיף לו היו יורים לי בראש, ומשתמשים בעצמות שלי לייצור דבק (עוד עושים את זה? בסיפורים של צ'כוב היו עושים את זה). קראתי שוב את המאמר, הפעם מתוך תחושת בושה עמוקה שגרמו לי בנות מיני - אלוהים אדירים, יש בנות שרוצות להתחתן, איזה גועל נפש! שיתביישו להן! איכס.
אחר כך חשבתי על העניין, וחשבתי עליו עוד קצת, וניסיתי להבין מה הדבר הנורא שעושות נשים בנות יותר מ-30, שעליו הבחור המקסים מלין נמרצות. ממתי לרצות להיות בזוג הפך לסוד אפל שצריך להסתיר? איך קרה שהרצון באהבה גורם לנו בעיקר מבוכה? למה לאנשים אין שום בעיה ללכת לבאר כדי לתפוס זיון, אבל הם מתביישים לספר שהם רשומים באתר הכרויות כי הם רוצים אהבה?
אז הנה, קודם כל, אני אוריד את זה מהלב: כן, אני רוצה לאהוב, אני רוצה להיות בזוג, ואם תסלחו לי על חוסר הבושה, אני רוצה להקים משפחה. אבל יש לי גם צ'ופר לנבהלים: את פנטזיית החתונה הקלאסית, שכוללת 400 מוזמנים ושמלה ארבע קומות (או שמא זו העוגה שיש לה ארבע קומות? הן נורא דומות, שמלות ועוגות חתונה) נטשתי אי אז בגיל 12, מבחינתי, חוזה אצל עו"ד הוא מצב אידיאלי, וטבעת כמובן, אי אפשר להרוג את הפולנייה הקטנה בתוכי לגמרי. עכשיו, מה רע ברצונות האלה? מה מביך בהם? למה אני אמורה להרגיש לא בנוח עם שאיפות שנראות לי לגיטימיות לחלוטין?
כרגיל, נכנסה לעניין תורת המשחקים. ההנחה הבסיסית לפיה אנחנו פועלים היא שיש שני כאן שני מינים בעלי רצונות שונים לחלוטין: הנשים, שכל מה שהן רוצות זו חתונה, טבעת, גדולה אם אפשר, שהחברות יראו שהצלחת לעשות את זה, ילדים, ואז לשבת בבית ולהשמין. המין השני רוצה רק להתהולל, ואין דבר שמפחיד אותו יותר מהמילה מחויבות. התוצאה? מאמרים כמו המאמר המטופש הזה, שמציג אותנו כציידות חסרות מוסר, שרוצות רק את הזרעונים היקרים של הצייר המוכשר וחסר הפרוטה (ואם יורשה לי להיות חומרנית לרגע, אני גם לא מבינה מה הבושה בלרצות מישהו שיוכל גם לעזור בפרנסה, אבל זה לא העניין עכשיו). ואם לא הייתי בחורה מנומסת, הייתי מגיבה כאן ב-פפפפחחחחח גדול.
אם יש משהו שמרגיז אותי, זו ההנחה לפיה נשים אמורות לרצות להתחתן יותר מגברים. בסופו של דבר, כל הנשים שאני מכירה התחתנו עם גברים, ולא ראיתי אף אחד מהם נגרר מתחת לחופה בעודו מצווח ובוכה שמישהו יציל אותו. ונעזוב לגמרי את המחקרים הרבים שמראים שוב ושוב שאיכות החיים של גברים משתפרת פלאים אחרי שהם מוצאים את עצמם במערכת זוגית. איך, איך הצליחו לשכנע אותנו להשתוקק מכל הלב למשהו שעושה טוב בעיקר לגברים? ואיך הצליחו, נוסף לזה, לשכנע אותנו שהתשוקה לזה היא משהו שיש להסתיר? יש לי הרגשה שהפמיניזם יקפוץ צעד ענק קדימה כשתמצא תשובה לשתי השאלות האלה.
מצער אותי לחיות בחברה שהרצון לאהבה הפך בה למשהו שלא ראוי לדבר עליו. אולי זה קרה כי מצפים מאתנו להציג כל הזמן כאילו הכל אצלנו בסבבה כל הזמן, כי הכאב שלנו, הבדידות, חוסר האונים, מטרידים את הסביבה. "מה העניינים?", "אחלה", "ואצלך?", "גם אחלה", "ואללה?", "ואללה".
עוד עניין הוא שאנחנו מתחרים כל הזמן, ואם חברה X שלי גם נשואה, גם יש לה עבודה מוצלחת, והיא גם בהריון, זה אומר שהיא נמצאת לפחות שלוש משבצות לפני במונופול המחורבן של החיים, אז שאראה לה שכואב? ושהיא תראה לי שלא הכל מושלם בממלכת החלומות הקטנה שלה? מה פתאום? והתוצאה? המסכה מתעבה עוד קצת, ולא נותנים לאנשים לראות מה קורה מעבר לה, כי מתחתיה אנחנו פחות יפים, אבל ככה הולכת לאיבוד היכולת לאהוב, כי מספר האנשים שאנחנו מסכימים שיראו לנו מבעד למסכה הולך ומצטמצם, ואם לא נזהר, נשכח שהמסכה שם ונחשוב שהיא אנחנו.
"מה העניינים?", "אחלה", "ואצלך?", "גם אחלה", "ואללה?", "ואללה".
ואי אפשר לפרוש. אי אפשר לספר לכל אחד ששואל אותך מה העניינים מה באמת קורה אצלך, והאמת היא שגם לא לכל אחד אני מעונינת לספר, אבל אולי אפשר לנסות להפסיק להתבייש בצרכים שלי, במי שאני באמת, ולראות, אולי אנשים יאהבו אותי גם ככה?
אז הצייר יפסול אותי, כי אני בת יותר משלושים ורוצה אהבה, אבל אני לא רוצה את הצייר שחושב שהצרכים שלי בזויים, אני רוצה מישהו שרוצה אותם דברים.
קוראים לי XXX, ואני רוצה אהבה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
