לשאוף לנשוף

הייתי ב"דיונון" לפני כמה ימים, מטפחת את הפטיש שלי למכשירי כתיבה, כשמאחור שמעתי ילדונת טנטנה. היא באה עם סבא וסבתא שלה, לקנות ציוד לכיתה א'. זה קצת ריגש אותי, כאילו, כיתה א', זה צעד די גדול בחיים. אני למשל התחלתי כיתה א' פעמיים, באורוגוואי ואז באשקלון. החוויות היו שונות לגמרי, כי שם למדתי בבית-ספר פרטי יוקרתי וכאן באשקלון, אבל לא נדבר עליי הפעם, ברור?!

הם בחרו עפרונות ורודים, מחקים סגולים וסרגל שהיא התעקשה שיהיה ורוד, אני התמוגגתי מטעמה המשובח של הילדה, בינתיים שמעתי את העובדים מתמוגגים מכמה שהילדה חמודה ומאמי. לי היא נשמעה יותר כמו דיקטטורית קטנה, אבל כשהם הגיעו לאגף שאני הייתי בו, הבנתי למה כולם התעלפו ממנה: היא הייתה יפיפייה, ממש יפיפייה, עם כל התוספות: שיער זהוב, עיניים תכולות, אף כפתורי, נמשים חמודים, בלה בלה בלה.

הפעם היא רצתה קלסר סגול של בראטס (ככה קוראים להן?) רק שלהן ורק סגול. מייד ארבעה מוכרים (שאחד מהם הומו) ומוכרת נפוצו לכל רחבי החנות והמחסן כדי לחפש לעוללה קלסר בראטס. הקלסר נמצא, אבל אז היא החליטה שהיא מעדיפה בורוד, ושוב כולם אצו למלא את מבוקשה. סבא וסבתא עמדו גאים, ואני עמדתי שם, נדהמת מהניסוי בסוציולוגיה שמתרחש לי ממש מול הפרצוף. בתיקים הסיפור חזר על עצמו. לדעתי, חוץ מהקופאיות, לא היו מוכרים בחנות, כי כולם היו עסוקים בלספק את גחמותיה של העוללה.

תמיד אנשים יפים במיוחד עניינו אותי נורא, כאילו יש להם חיים אחרים משלי. סביר להניח שיש להם חיים אחרים משלי, וכשראיתי את הילדה הזו הבנתי עד כמה החיים האלה שונים, ובאיזה שלב הם מתחילים להיות שונים. מה יופי כזה עושה לאישיות? כמה קל להתרגל לזה שכל גחמה הכי קטנה שלך זוכה להיענות מיידית? מה יקרה אם היא תמשיך להיות כל כך יפה? מה יקרה אם מתישהו היופי הזה ייפגם, זו תהיה נפילה מגן-עדן?

חדשות היום: צרבתי לעצמי דיסק נסיעות מעולה, מעולה ממש. הוא מתחיל עגמומי להדהים עם שיר הנושא של closer וכאלה עצובים, ולאט לאט נהיה שמייח ברמות מטורפות ממש, כולל the eye of the tiger ופרנק סינטרה שר בתוקף שהוא עשה זאת בדרכו שלו. אם תראו מישהי נוסעת בברלינגו מנוולת חבוטה ושרה נמרצות (כולל תנועות) סביר להניח שזו אני.

עכשיו, אם תסלחו לי, אני צריכה להתחיל שוב פייז 1 של הדיאטת סאות' ביצ' הזו, כוס אם אם אם אמק.