קראתי בתגובות לפוסט הזה שמלה כתבה שאין לה כמעט חברות, כי היא לא כל כך סומכת על נשים. זה משפט שאני שומעת מהרבה בנות, והוא ממש תמוה בעיניי. איך אפשר להחליט לא לסמוך על 50% מהאוכלוסייה? בגלל ניסיון רע? שיהיה ברור, יצא לי להתאכזב מנשים, אבל אני די בטוחה שבכל פעם פעם שאישה אכזבה אותי, גם גבר אכזב, ובדרך כלל האכזבות מגברים הן בווליום רגשי הרבה יותר גבוה. זה לא גרם לי להחליט שאני לא רוצה להתעסק עם גברים יותר.
יכול להיות שהאכזבה ממין מסוים נובעת מרמת דרישות אחרת? שנשים מצפות מלכתחילה מגברים לפחות, וכשהציפיות נמוכות יותר הרבה יותר קשה להתאכזב? או שאולי יש בזה משהו נורא מגניב, להגיד "אני? אין לי חברות בנות כמעט, אני מסתדרת עם בנים יותר טוב". או שאולי, ממש אולי, הרבה יותר קל לתקשר עם גברים, כידידים, כי רמת התקשורת שונה?
יש את המיתוסים האלה, על נשים כתככניות ותחרותיות שלא יהססו לתקוע סכין בגב של חברתן הטובה בשביל גבר. אני ארשה לעצמי להמר שוב, ולקבוע שאלה שמאמינות במיתוסים האלה הן כאלה בעצמן. אם מישהי מנהלת את יחסיה באווירה של חוסר אמון, אין שום סיבה שהצד השני יצא מגדרו כדי לעורר אמון, תמיד אנחנו מקבלים מה שאנחנו מצפים לקבל.
כן, יצא לי להכיר נשים כאלה, כמו שיצא לי להכיר גברים כאלה. ועם אנשים כאלה אני חותכת, בלי קשר למין שלהם. מבחינתי חברים אמורים להיות מקור לשמחה וטוב, אם הם לא ממלאים את התפקיד הזה, אם הם גורמים לי להרגיש לא טוב עם עצמי, או שאני באיזושהי תחרות אתם, הם לא חברים שלי. אבל הכעס שלי תלוי בהתנהגות שלהם, לא במה שיש להם בין הרגליים.
בלי קשר, שאלה שאני דנה בה עם עצמי כבר די הרבה זמן: איזה פשע מישהו יקר לכם צריך לעשות, כדי שתסגירו אותו לידי המשטרה, או רשות אחרת?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
