לפני כמה שנים שמתי לב שאני נהנית פחות מסרטים, דברים הופכים ברורים לי מדי, העלילה פרושה לפני לפני הזמן, ואני נוטה לצאת מהקולנוע בהרגשה של, "מה, זהו?". אם להיות מדויקת יותר, התהליך התחיל כשהפכתי לצרכנית קולנוע כבדה, והואץ כשקניתי את המנוי לסינמטק. כנראה הטעם שלי הלך והשתכלל, שלטתי יותר בשפה הקולנועית, והתוצאה הייתה בדיוק מה שקהלת דיבר עליו, "מוסיף דעת מוסיף מכאוב", או בפרפראזה, הלכה פארש ההנאה. אותו תהליך קרה לי עם ספרים, בייחוד ספרי מתח. בפעם הראשונה שניחשתי מי הרוצח חשבתי שהיה לי פוקס, בפעם השניה חשבתי שהגיע הזמן להחליף את סופר המתח החביב עלי, בפעם השלישית, כשלא ניחשתי מי הרוצח, אבל הפתרון היה מופרך מדי, השלכתי את הספר בבוז, והבנתי שזה לא הוא, זו אני. דווקא עם מוזיקה זה לא קרה, אני שומרת באדיקות מעוררת התפעלות על הפרחיות המוזיקלית שלי.
כשהייתי קטנה, לא הבנתי מה פתאום מבקרים מדברים על סרטים טובים ולא טובים, או על ספרים טובים ולא טובים. כל סרט, כל ספר, הבטיח לי הנאה מושלמת. אחרי כל פרק בסדרת "סופרמן" הזיתי במשך ימים איך קנט קלארק יעדיף אותי על פני הכונפה שהוא התאהב בה, ויקח אותי לעוף בכל מני מקומות נהדרים (ושוב אנחנו חוזרים למוטיב "תראו איך שלומית מחפשת מישהו שיגאל אותה", לפחות אי אפשר להגיד שאני לא עקבית). החזקתי מעמד אפילו בסאגות ארוכות, כמו הסרטים התנכיים של דה-מיל, שאבא שלי הקפיד לקחת אותי אליהם, שלא לדבר על צלילי המוזיקה, או תהילה, שהייתי בטוחה שהם הסרטים הנהדרים ביותר בעולם.
אחת התוצאות של שיפור הטעם (זה באמת שיפור, או התאמה לנורמות המקובלות בחברה שלי?) היא תחושת עליונות כלפי אלו שמבינים פחות. הדוגמא הכי טובה הייתה היום, כשמישהו באוניברסיטה אמר לחבר שלו, "ואללה, איך טעים האוכל בלמון גראס? חבל על הזמן!", ואני כמעט הקאתי עליו, אבל גם אם אראה מישהו קורא רם אורן, או יוצא משולהב מסרט שאני מצאתי בינוני, ארגיש תחושה קלה, או לא קלה, של בוז. אבל יש כאן מקום לבוז? כאילו, מי שהפסידה בדיל הזה זו אני, שכבר לא יכולה לצאת מכל סרט כמעט בעיניים נוצצות, ולא יכולה לעוט על כל ספר בהתרגשות.
יש שיקראו לזה פלצנות, אבל אני לא יודעת אם זו המילה הנכונה, אלא צורך בגירויים מתוחכמים יותר, שיגרמו לאותה תגובה של התפעלות שפעם סופרמן גרם. כמובן שזה פותח פתח לשאלה, איך מבדילים בין השנים? מה בין פלצנות לאמירה אמנותית משוכללת? האם האסלה של דושאן היא באמת אומנות, או דושאן היה איש כל כך מקסים ומקושר, שהצליח לשכנע את המעריצים בעלי ההשפעה שלו שזו אמנות? האם גרטורד שטיין באמת אומרת משהו? יש הגיון ברעיונות של הקוביסטים?
אני שומעת את אלי ממלמל שם מאחור, "הדרך היחידה להבדיל היא לצרוך עוד ועוד, כדי לפתח טעם", ואני נזכרת באמרה שקראתי פעם – שכל אדם צריך לקרוא בימי חייו עשרה ספרים טובים, אבל כדי לדעת איזה עשרה טובים באמת, הוא צריך לקרוא אלפי ספרים. עדיין, לפעמים אני מתגעגעת ליכולת לצאת מכל סרט, ולהגיד "וואו".
ובמעבר חד: יצא לי חצ'קון אדיר על הסנטר, עד מתי? הבטיחו לי שעם תום גיל ההתבגרות זה עובר! מצד שני...אולי יגדלו לי השדיים?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
