והיום, ארוחת שישי אצל אלי. טקס קבוע. לא שאני אנאלית (האמת שאני באמת לא, אבל לא משנה) אבל אני אוהבת טקסים קבועים, זה הולך כך:
בשעה שתיים וחצי מתקשרת אלי אשתו הנערצת של אלי, שממש במקרה, שמה כשמי האמיתי (או כמו שאלי ציין בסיפוק, "הנה, אני אוסף לי מלא שלומיתיות מערי חוף בארץ").
"שלומית, אלי לא יכול להתקשר, הוא בבית קפה. היום בשמונה"
"בטח בשמונה"
"אבל אל תאחרי, אחר כך הילדים רעבים ומשגעים את כולם"
לא מאחרת, לא מאחרת, בחיי"
(אלי חוזר מהבית קפה, אני שומעת אותו ברקע – "את מדברת עם שלומית ב'? תגידי לשרמוטה שלא תאחר היום, אם לא הילדים ישגעו אותנו!".
"שמעת אותו?"
"שמעתי, ביקר לי, לא מאחרת היום".
השיחה הבאה ברבע לשמונה, מאלי בעצמו,
"יא גחבה, איפה את?"
"אני כבר בלטרון, עוד רבע שעה אצלכם"
(לטרון זה שם קוד סודי ל- אני בבית, עוד לא התקלחתי, ואני עושה ווווררררוווםםםםם ווווררררוווםםםםם בטלפון כדי שתחשוב שאני נוהגת כבר).
"שמעתי עליך ועל הלטרון שלך, יצאת מהבית בכלל?"
" ווווררררוווםםםםם ווווררררוווםםםםם"
"יוסי! תתרחק מהסיר! שלומית! הילד שלך עומד להפוך על עצמו סיר שמן! שלומית ב', תגיעי כבר"
אני מתקלחת מהר מהר, מתלבשת מהר מהר, נוהגת מהר מהר, מגיעה לירושלים.
לפי כמות ייסורי המצפון, הייתם חושבים שכשאגיע הם יחכו לי כשכל המשפחה ליד השולחן, יין הקידוש מתחמם, כולם מחכים רק לי, ונועצים בדלת עיניים מורעבות? הצחקתם אותי.
בכניסה שלומית א' מקבלת את פני, נותנת לי נשיקה בכל צד, גמד א תופס לי באחד משולי המכנסיים, גמד ב עושה לי חיינדעלך עם הגומות, ואלי מהמטבח צועק,
"בגלל שאיחרת, עשיתי עוד מנה של תפוחי אדמה מטוגנים!" (למרות שהוא חצי אשכנזי, ומבשל בסגנון סורי לבנוני, יסורי מצפון הוא יודע לעשות כמו פולניה פרו, לא שאני מבינה מה הקשר בין האיחור שלי לתפוחי האדמה, אלא אם זה ניסיון שלו להרוג אותי כנקמה על האיחור).
אני מנערת את גמד א, עושה פרצופים לגמד ב, ומתיישבת על הספה, לקרוא העיר.
"שלומית ב', בשביל זה את באה אלי? כדי לקרוא עיתון?"
"מה פתאום? לא הייתי נוסעת עד ירושלים בשביל זה, אבל אם העיתון כבר כאן..."
"שלומית א', כמה פעמים אמרתי לך להחביא העיתונים לפני שהזונה מגיעה?"
"רציתי להחביא! אבל לא היה לי זמן עם הילדים"
מתיישבים לאכול, עושים קידוש בפאסט פורוורד, אני, גויה שכמותי אומרת "אמן" בכל המקומות הלא נכונים, והנה, אוכל, לא לפני שאלי מספר לנו כמה הוא סבל והתענה בחום של המטבח, איך השמן הרותח השפריץ עליו (הוא פשוט לא הפנים את הקטע שאם הוא ילבש חולצה, זה יכאב פחות) ואיך הלך לשוק, למרות שסכנת נפשות, העיקר שלנו יהיה אוכל טעים. בשלב הזה כולנו (אלי, שלומית א', שני הגמדים, אחיו של אלי ואני) מהנהנים נמרצות, כי אנחנו רעבים, וגם כי אם אנחנו לא מביעים התפעלות הוא מחביא לנו את האוכל.
לאוכל של אלי יש שלוש תכונות:
- הוא טעים בצורה יוצאת דופן.
- הוא שמן כמו שהוא טעים.
- הוא כבד כמו שהוא שמן וטעים.
מה אכפת לו לבשל אוכל שמן וכבד? במילא הוא אוכל נורא מעט, אבל אנחנו, אוכלים כמו בהמות, מתפקעים, מתפוצצים, דוחפים עוד קצת, נחים, דוחסים עוד טיפה, ואז גוררים את עצמנו לסלון, נשכבים באנחות על הספות, כשאנחנו מקללים את אלי מכל הלב, ולמה הוא לא יכול לבשל אוכל פחות כבד?
כאן שלומית א', הצדקת, נזעקת לעזרתו של בעלה, ואומרת לנו בהתמרמרות,
"זה אתם אשמים שאתם אוכלים יותר מדי", בחיי, ככה יפה? לקרוא לאורחים שלה חזירים?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
